669

ביוני 1972 נפצע סגן נעם ארנון בעת שנטש את מטוס הפנטום שלו מעל הים התיכון. כוחות ההצלה שהוזנקו לעברו מצאו את ארנון בחיים, אך נכשלו בניסיונם לחלץ אותו. גופתו שקעה במצולות ולא נמצאה מעולם.
מותו של ארנון ולקחי מלחמת יום הכיפורים, שפרצה זמן קצר לאחר מכן, הובילו את חיל האוויר הישראלי למסקנה שעליו לייסד גוף מקצועי שתפקידו השבת טייסים נוטשים לבסיסם. באפריל 1974, מתוך שני צריפים קטנים בבסיס תל נוף, קמה יחידת החילוץ 669.

בתחילת דרכה היתה 669 עוף מוזר שחייליה זכו לכינוי "פרטיזנים", ובצדק. הם היו צעירים פרועי שיער שמצאו מפלט בנחלים של חצי האי סיני ובמעיינות הגליל. הם צדו חמורים ונחשים, בישלו ואכלו אותם, ואז רצו לספר על כך לפקידת המבצעים.
אבל דווקא מתוך המרחב הפרוע הזה צמחה לה יחידה מיוחדת במינה, שמשמשת היום כיחידת החילוץ הלאומית של מדינת ישראל.

בארבעים שנותיה השתתפה 669 באין־ספור מבצעי הצלה, מאיתור מטיילים אבודים במדבר יהודה ועד לחילוץ הנועז באסון השייטת. הספר חושף לראשונה כמה מהמבצעים הללו, המובאים מפי אלו שהשתתפו בהם, אך בעיקר הוא מגולל את סיפור לידתה והתבגרותה המופלא של יחידת החילוץ של חיל האוויר.

איתי אילנאי, יליד 1981, הוא עיתונאי המתמחה בתחקירים ובכתבות מגזין. גדל בבסיס חיל האוויר בחצרים ובשכונה הצבאית ביבנה, שירת כלוחם ביחידת מגלן ובעל תואר ראשון במדע המדינה ובתקשורת מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר בתל אביב עם רעייתו מעיין.
זהו ספרו הראשון.

מקט: 669_ilnai

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הזיכרון הראשון שלי הוא חבל סנפלינג בצבע סגול. אני לובש חולצה מפוספסת ומכנסיים קצרים. לרגלַי סנדלי עור ולראשי קסדת פלסטיק צהובה, גדולה ממידותי. חם לי. אני מחייך.
החבל הסגול מתוח ישר מול פרצופי. הוא מתחיל בשמים ונגמר אי־שם למטה. אני מחובר אל החבל ברתמה שכרוכה סביב מותני, שעשויה גם היא מחבל סנפלינג (בצבע לבן הפעם). אני נמצא בין שמים לארץ. אני מרחף.
רגלַי תלויות באוויר, וכפות ידַי, שכבר מתחילות להזיע, אוחזות את החבל בחוזקה. אני לא מפחד. טוב, אני קצת מפחד. אבל אני ילד אמיץ. מעטים הילדים בגילי שכבר עושים סנפלינג!
בזיכרוני למטה־למטה, הרחק מתחתי, עומד איש. האיש הזה מסתכל עלי. גם הוא, כמוני, מחייך. בידיו הוא מחזיק באותו חבל סגול שאני מחובר אליו. ככל שהאיש משחרר את החבל, נותן לו לחמוק באטיות מבין ידיו, כך אני משתלשל עוד ועוד כלפי מטה, מתקרב אל הקרקע, מתקרב אליו.
האיש הזה, האיש עם החבל, הוא אבי.
הזיכרון הראשון הזה שלי, המעורפל, התרחש מתישהו ב־1985, כשהייתי בן ארבע. בזיכרוני אני עושה סנפלינג מגובה עצום של מאות מטרים מעל לפני הקרקע. בדיעבד אני יודע שמדובר בגובה של לא יותר מחמישה מטרים.
איני יודע מדוע דווקא האירוע הזה נצרב בתודעתי והפך לזיכרון הראשון שלי אי־פעם. אולי זה בגלל תחושת העליונות שריחוף בין שמים לארץ יכול להעניק לילד קטן. ואולי זה מפני שבילדותי סנפלינג היה אחד העיסוקים היחידים שבהם אבי, איש הצבא העסוק, ואני, ילד שובב וחסר מנוחה, היינו לגמרי האחד של השני. מחוברים בחבל הגלישה, כמו בחבל טבור, היה בחוויה המשותפת הזאת שלנו משהו גדול מהחיים. היה בה דבר־מה שמאתגר את חוקי הכבידה, מעוות אותם לכדי זיכרון מעורפל ומחויך.
מאז אותו יום ב־1985 עשיתי עם אבי לא מעט טיולי סנפלינג, רובם במדבר יהודה. אבי הוא אשף סנפלינג ומכיר את מדבר יהודה כמו את כף ידו. שני הכישרונות האלה הם ירושה שקיבל מתקופתו ביחידת החילוץ וההצלה בהיטס של חיל האוויר, היא יחידה 669. אבי, אל”מ (במיל’) אבנר אילנאי, הוא ממייסדי 669 ומפקדה השלישי.
אבי אינו דברן גדול, אך כשדיבר על 669 עיניו ברקו. הוא דיבר עליה כמו שמדברים על אהבת נעורים, כזו שהיתה ואיננה. הוא סיפר על מסעות קפואים בשלג, על אימונים מפרכים בהרי סיני, על חילוצים מסמרי שיער מנקיקי המדבר. הוא דיבר על דמויות עם שמות קסומים: בני פלד, מוטי הוד, יורם שחר, אפרים סנה. הוא דיבר.
עם השנים הלכה 669 ונדחקה לקרן זווית, לזיכרון מתוק שנעים להתרפק עליו ותו לא. גם טיולי הסנפלינג נגוזו ואינם. אפילו הניסיון שלי להתקבל ל־669, ניסיון כושל ועלוב למדי, לא עורר באבי אי אילו רגשות. “לא נורא,” אמר לי כשהודעתי לו שלא עברתי את הגיבוש ליחידה, ובזה זה נגמר.
כל זה השתנה ערב אחד, כחצי יובל לאחר זיכרון הסנפלינג מגיל ארבע. בדצמבר 2010 ערכה עמותת חיל האוויר ערב שהתמקד כולו בהיסטוריה של תחום החילוץ וההצלה בחיל האוויר הישראלי. כחלק מההכנות לערב רואיינו אנשים שונים בעלי נגיעה לתחום, ובהם אבי. במהלך אותם ראיונות התעוררה באבי ההכרה שלמעשה איש אינו יודע מדוע וכיצד נולדה 669.
בעקבות תובנה זו הציע לי אבי שאנצל את כישורי התחקיר והכתיבה שלי ואכתוב ספר על לידתה של 669. לאחר מחשבה קצרה הודעתי לו שאני מוכן לעמוד באתגר שהציב בפני.
ואכן, היה מדובר באתגר לא קטן. מאותו רגע שיצאתי למסע אל עברהּ של 669, מסע ארוך וקשה, גיליתי עולם ומלואו. במהלך המסע הזה, שהיה מפרך, מרתק ולא פעם מרגש, הגעתי לכמה מסקנות: ראשית כול, אבי אכן צדק — איש אינו יודע מדוע וכיצד בדיוק נולדה 669; שנית, סיפור לידתה של 669 והתעצבותה הוא סיפור מסקרן במיוחד, המורכב מאירועים, מתהליכים ובעיקר מאנשים יוצאי דופן; ולבסוף, 669 היא יחידה מיוחדת במינה, שאת קורותיה מישהו חייב לכתוב.
וגיליתי עוד שני דברים על אבי: ראשית, שהיה לו תפקיד מכריע בעיצובה של 669, ושהוא עדיין זכור לטובה אצל מפקדיו וזוכה להערצה עיוורת מצד חייליו; ושנית, שאבי הוא מרואיין ככל המרואיינים. כלומר, זיכרונותיו אינם תמיד מעוגנים במציאות, והם נוטים להיות מעוותים כך שהוא עצמו מתואר בהם כחכם ואמיץ. במשך השנים שמעתי ממנו כמה וכמה סיפורים על אודות 669, והנה, במהלך העבודה על הספר, למדתי שלא כולם היו מדויקים לחלוטין.
על כן במהלך כתיבת הספר הקפדתי להתייחס לאבי בהערכה ובחשדנות. מצד אחד, ניסיתי, כמיטב יכולתי, להעניק לדבריו אותו משקל שהענקתי לשאר המרואיינים בספר ולא לראות בו אבא, אלא מרואיין מן השורה שדבריו מוטלים תמיד בספק. מצד שני, לא יכולתי להתעלם מתרומתו המכרעת ל־669 בימיה הראשונים, ולכן הוא נותר אחת הדמויות המרכזיות בספר זה.
ובכל זאת, חובה להדגיש שספר זה אינו בשום אופן ספר על אבי, כי אם ספר על יחידה — יחידת החילוץ וההצלה בהיטס של חיל האוויר, שמספרה 669.

***

כעת, לאחר שהבהרתי את הקשר האישי שלי לספר המונח לפניכם, אני מזמין אתכם להתלוות אלי למסע. לסיום רק אומר שמעתה אתייחס לאבי אך ורק בשם שבו נהגו אנשי 669 לכנותו מאז ומעולם — אילנאי.
איתי אילנאי