החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

31 דמויות ממעצבי דור המדינה

מאת:
הוצאה: | 2008 | 242 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

יובל אליצור מביא בפני הקורא שלושים ואחת דמויות שעמן נפגש במהלך שנות עבודתו הארוכות כעיתונאי. לדעתו, דמויות אלה סייעו לעצב, כל אחת בתחום פעילותה, את הוויית מדינת ישראל במשך שישים שנותיה הראשונות.

הקורא מוזמן להיזכר בדמויות ובאירועים המרתקים שהתרחשו בעשורים הראשונים למדינה באמצעות גיבורי הספר, שחלקם חיים עמנו גם היום. מטבע הדברים אנו זוכרים בעיקר את הצד החיובי של פעילות האישים המוזכרים, אך המחבר לא נמנע מלהזכיר את ההשפעה השלילית, לדעתו, של פעולת הדמות שאותה הוא מתאר, לעמוד עליה ואף לספר פרשיות שלא היו ידועות ברבים.
זווית הראייה של המחבר היא סובייקטיווית, והוא כולל בספרו גם תיאור עובדות שלא פורסמו עדיין. אין ספק שהקורא ימצא בהן עניין מיוחד. המחבר הקפיד תמיד להעמיד במרכז הסיפור את הדמות המתוארת.
יובל אליצור שימש שנים רבות עורך כלכלי בעיתון "מעריב" וכתב מדיני של עיתוני חוץ. הוא אף גויס לתפקידים של לוחמה כלכלית במסגרת משרד החוץ.
</

מקט: 4-249-1858
יובל אליצור מביא בפני הקורא שלושים ואחת דמויות שעמן נפגש במהלך שנות עבודתו הארוכות כעיתונאי. לדעתו, דמויות אלה סייעו לעצב, […]

מבט חוזר אל דור הנפילים

מה זוכרים הישראלים הוותיקים, ההולכים ומתמעטים, מ"מרד הימאים" שהתחולל בישראל בנובמבר 1951, ומה יודעים על אירוע דרמטי זה רוב הישראלים שנולדו בישראל או עלו אליה מאז 1951 ואילך – האומנם ריחף אז על מדינת ישראל הצעירה באותם ימי "המלחמה הקרה" איום בשינוי משטרה ובהפיכתה ל"דמוקרטיה עממית", הכפופה לתכתיבי ברית המועצות?

מי בראשית שנות החמישים נשא על כתפיו את מפעל ייסודם של מאות יישובים חקלאיים ברחבי הארץ, ובאיזו מידה תרם מבצע זה לקליטת אמת של מאות אלפי עולים שהוסעו היישר מן האנייה אל הצריפונים והפחונים, שהוקמו עבורם בחיפזון?

מה היה גורלה של הדמוקרטיה הישראלית אילולא פקד באותו יום גורלי – שבעה בינואר 1951 – מנהיג "תנועת החרות" מנחם בגין על אלפי אוהדיו, שצבאו לקריאתו על בניין הכנסת, לפרוץ פנימה ולשבש בכוח את הדיון ההיסטורי בהצעת ממשלת ישראל לפתוח במשא־ומתן ישיר על שילומים מגרמניה המערבית?

העבר הזורם בעורקי ההווה מצווה עלינו לחזור ולספרו. ככל סיפור רווי התרפקות על ימים עברו, נועד גם ספר זה לעורר התרגשות מסוימת. הארת העבר משחזרת חוויות שהתפוגגו וקהו ומעשירה את אוצר הדעת של מי ששנות העיצוב הראשונות של מדינת ישראל הן להם כספר החתום. דמויותיהם של אישים, שניצבו בעמדות מפתח בתחומי פעילות שונים ומגוונים בעבר הרחוק והלא כל כך רחוק, הולכות ומשתכחות. שיני הזמן עושות שמות בחלקם של אישים, באירועים ובתהליכים – אם חיוביים אם שליליים – שגזרו בשעתם את מסלולי התנהלות החברה הישראלית לימים יבואו. יש ויש מקום להיאבק בתופעה זו של שכחה, אך בה בשעה יש להכיר בקיומה של נטייה לפאר ולרומם אישי עבר – בחינת "אחרי מות קדושים אמור". מן הדין אפוא שבד בבד עם סיפוק משאלות הנוסטלגיה, לא ייגרע חלקן של בדיקה עניינית וביקורת ללא משוא פנים, שמבט מנקודת התצפית של ימינו־אנו מאפשר ומחייב כאחת. למשקיף לאחור אין מנוס מן התהייה האם אישיות מסוימת, שהזיכרון ההיסטורי מעלה על נס וקושר לה זרי תהילה, אכן ראויה לכך – ובאיזו מידה.

הספר שלפנינו מצייר דמויות של שלושים ואחד אישים שפעלו בשישים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ובלטו בהיותם בעלי עמדות השפעה ואף הכרעה, איש־איש בתחומי פעילותו וכהונתו. ייאמר מיד: ציורים אלה נעשים לא במכחולו של היסטוריון החותר להארה אובייקטיווית או מתיימר לה. מדובר במכחולו הסובייקטיווי של עיתונאי ותיק, בן דור מקימי המדינה, המבקש להציג לפני הקורא התרשמויות, אבחנות ותובנות המיוסדות על היכרות אישית ומגע בלתי־אמצעי, פרי עבודתו המקצועית וחוויותיו הפרטיות לאורך שנים.

למה אלה דווקא?

לשואלים: "למה אלה דווקא?" שתי תשובות בפי: ראשית, עבודתי העיתונאית הפגישה אותי פנים אל פנים עם כל אחד מן האישים שפרקי ספרי זה מוקדשים להם, והעניקה לי "ידע אישי" במידה המצדיקה, לדעתי, את ניסיוני להעלות את זיכרונם ופועלם ולבחון את מורשתם. העיקרון שהנחה את בחירתי היה אפוא עומק מסוים של היכרות אישית והערכה אישית־סובייקטיווית, ולאו דווקא אמת מידה של חשיבות היסטורית מקובלת; מכאן שחבורת נבחריי אינה מתיימרת כלל לייצג את האישים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל. עם זאת, בבחירת האישים הנחתה אותי תחושה כי מה שעניין אותי בהם, אם לחיוב אם לשלילה, עשוי לעורר עניין גם אצל זולתי, וכי סיפורי־שלי עליהם, כמי שפעילותם הגיעה לשיאה בעשוריה הראשונים של מדינת ישראל, ישפוך עליהם אור נוסף ויעלה תרומה ללימוד תולדות המדינה.

אבהיר עוד כי כמה מנבחריי נכללו לא בשל משקלם הסגולי, אלא כמייצגי מגזר חברתי או ענף כלכלי (כגון הפרדסנות). כמה מאישי הספר הרשימו בשעתם את הציבור הישראלי, אך לימים שקעה שמשם ושמותיהם נבלעו בעולם השכחה. למען הגיוון כללתי בספר גם את דמותו הטרגי־קומית של בעל הרעיונות, מאיר הלוי, שאחרים, ולא הוא, יצאו נשכרים מדמיונו הפורה.

לא ייפלא שכמה מגדולי אישי המדינה כגון: הנפילים דוד בן־גוריון, משה שרת ומנחם בגין, וצעירים מהם כיגאל אלון ושמעון פרס, נעדרים מספר זה בשל הסיבה הפרוזאית שלא זכיתי לעמוד במחיצתם ולקיים עמם מגע אישי ישיר, ומשום כך נבצר ממני לציירם במכחולי. עם זאת, מן הנמנע שלא לעמוד במילים ספורות, ולו רק, על כמה מהם. ל"מעריב" הגעתי לאחר מותו של מייסד העיתון, ד"ר עזריאל קרליבך, שתרומתו לעיתונות הישראלית הייתה רבה לכל הדעות, אך הכר לא הכרתיו.

דוד בן־גוריון – המייסד רב הגחמות (1894-1973)

הפרספקטיווה ההיסטורית, המעצימה בעליל את דמותו של מייסד המדינה דוד בן־גוריון ואת הישגיו, מחדדת גם את המודעות לחולשותיו ולגחמותיו. נטיותיו האוטוקרטיות, הערצתו ללא סייג את צה"ל בן טיפוחיו; התעמרותו הבלתי־מובנת במשה שרת, עמיתו ויד ימינו בהנהגת היישוב מאז 1933, במאבק על הקמת המדינה ובניהולה בחמש שנותיה הראשונות; עיקשותו הלא רציונלית במאבקו חסר הפשרות בפנחס לבון ובלוי אשכול בתקופת ה"פרשה" נראות עתה בעיניי, כבעיני רבים, כבלתי־נסלחות. עם זאת, כעבור שישים שנה, ועם כל שנה שחולפת, מצטייר בן־גוריון כאישיות דגולה שאין דומה לה.

ככל שאנו לומדים יותר על דרכם של עמים אחרים לעצמאות, כך מתעצמת הערכת הסכמתו של בן־גוריון להקמת מדינה יהודית בגבולות שהותוו בהחלטת עצרת האו"ם בעשרים ותשעה בנובמבר 1947. בהסכימו לגבולות בעייתיים אלה, שהיו גרועים בהרבה מאלה שהתקבעו כתוצאה מכיבושי צה"ל במלחמת העצמאות, ואושרו בהסכמי שביתות הנשק שנחתמו עם מדינות ערב, הוכיח בן־גוריון חזון והבנת תהליכים היסטוריים בצורה טובה יותר מכל יריביו הקולניים מימין ומשמאל שכוחם האלקטורלי, למרבה המזל, לא היה רב באותם ימי בראשית, כאשר רובם המכריע של הישראלים, שמנה אז פחות ממיליון נפש, היה מורכב מאוכלוסיית טרום המדינה.

ועוד ייזכר בן־גוריון לטוב על בנייתו את צה"ל, לרבות פירוק הפלמ"ח והאצ"ל, ושילוב לוחמיהם בו, ועל ניצוחו על מלחמת העצמאות גם אם הקרבות עצמם לא נוהלו על ידו ועל אף שהניצחונות היו פרי ההקרבה של הנוער שגדל בארץ ושל ראשוני העולים באותם ימים.

ניסיונן של מדינות אחרות, כגון לבנון השכנה והרפובליקה האירית שמעבר לים, מלמד מה גדולה הסכנה הטמונה בקיומן של מיליציות עצמאיות חמושות שאינן מכירות בריבונות השלטון הנבחר. בן־גוריון היה נחרץ בנכונותו להסתכן במלחמת אזרחים, ובלבד שהכוח הצבאי של המדינה יהיה אחד ויחיד ויסור אך ורק למשמעת הממשלה הנבחרת. נחרצות זאת הוכתרה בהצלחה. בהניחו את היסודות למשטר דמוקרטי במדינה העושה את ראשית צעדיה, חתר בן־גוריון להפרדת הרשויות: המבצעת, המחוקקת והשופטת.

לא בכול צלחה דרכו. הוא ביקש לאחד את כל הזרמים במערכת החינוך המפוצלת, אך הניח כמות שהוא את קיומו הנפרד של זרם החינוך החרדי על אף שהוא נסמך כמעט כולו על תקציב המדינה. ויתורו על גיוס כמה מאות תלמידי ישיבות לצה"ל נחשב סביר בימים שאוכלוסייתה היהודית של המדינה מנתה כשש מאות שבעים אלף נפש. מאז גדלה אוכלוסייה זו פי שמונה ומונה יותר מ־5.4 מיליון נפש, ואילו מספר תלמידי הישיבות המשתמטים משרות בצה"ל גדל פי ארבעים ואף יותר.

משה שרת – ראש ממשלה יוצא דופן (1894-1965)

דמות שנייה במעלה בדור הנפילים היא משה שרת, שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני. שרת, תלמיד המחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה", קצין בצבא העות'מני בשנות מלחמת העולם הראשונה, סיים לימודי תואר ראשון בלונדון ושלט בשמונה שפות, לרבות ערבית. לאחר רצח ד"ר חיים ארלוזורוב על שפת ימה של תל אביב בשנת 1933 נבחר לממלא מקומו כמנהל המחלקה המדינית של "הסוכנות היהודית". בשנות "המרד הערבי" ניצח על מפעל "חומה ומגדל" – הקמת יישובים יהודים באזורי הספר מנגבה בדרום ועד דן ודפנה בצפון – ועל מתן העדויות של נציגי היישוב המאורגן לפני ועדת החקירה הבריטית בראשותו של לורד פיל, שבמסקנותיה התקדימיות המליצה על חלוקת הארץ ועל הקמת מדינה יהודית. בתקופת מלחמת העולם השנייה עמד בראש מפעל ההתנדבות של בני היישוב לצבא הבריטי, ששיאו היה הקמת החי"ל ("החטיבה היהודית הלוחמת" שנודעה בכינויה "הבריגדה"). כוח זה, שחייליו ענדו על זרועותיהם סמל מגן דוד, ודגלו היה הדגל הציוני, הספיק להילחם בצבא הגרמני בחזית צפון איטליה, ולאחר ניצחון בעלות הברית מילא תפקיד חיוני במבצעי "הבריחה" – העברת ניצולי השואה אל חופי איטליה וצרפת לקראת העפלתם לארץ ישראל.

משה שרת מילא תפקיד מרכזי בארגון העדויות לפני ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית (ב־1946) ולפני ועדת האו"ם המיוחדת לארץ ישראל (ב־1947) שהמליצה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, ובעת הדיונים בוועדות האו"ם על תכנית החלוקה ניצח על מערכה מדינית חובקת עולם ומתוזמרת היטב, שהסתיימה בהצלחה ההיסטורית של הצבעת יותר משני שלישים של חברות האו"ם בעד החלוקה בעשרים ותשעה בנובמבר 1947. זה היה אך טבעי, שעם הקמת המדינה יעמוד משה שרת בראש משרד החוץ שלה.

כשר החוץ אחד מהישגיו הגדולים היה חתימת הסכם השילומים בין מדינת ישראל לגרמניה המערבית בספטמבר 1952. זו הייתה הצלחה מדינית וכלכלית שהתבטאה בהסכמת ממשלת גרמניה המערבית להעביר לישראל, שהייתה נתונה במצוקה קשה לאחר מלחמת העצמאות עקב קליטת גלי העלייה הגדולים כשמונה מאות וחמישים מיליון דולר, סכום גדול במונחי אותם הימים. כסף זה שימש בעיקר לרכישת נכסי תשתית למשק הישראלי.

משה שרת גרס מדיניות חוץ וביטחון שונה מזו של הממסד הביטחוני, שבראשו עמדו ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן־גוריון, והרמטכ"ל הכריזמטי, משה דיין. בעוד ששרת גרס כי גישה מתונה תרפה את העוינות הערבית ותקדם את השלום, דגלו יריביו אלה במדיניות "אקטיוויסטית" שהתבטאה בביצוע פעולות תגמול עזות בתחומי ירדן, מצרים וסוריה.

כהונתו של שרת בראשות הממשלה, שלא עלתה על שנתיים, הייתה דחוסה בין התפטרותו של ראש הממשלה בן־גוריון והליכתו לשדה בוקר בשלהי 1953 ובין חזרתו של בן־גוריון לתפקיד זה אחרי בחירות 1955. בשנתיים אלה, בעוד בן־גוריון ממתין לשעת כושר לחדש את ימיו בראשות הממשלה, נבצר משרת לפרוש כנפיים. העימות בין שתי האסכולות, המתונה והאקטיוויסטית, שאותה ייצגו שני היריבים, החריף עם שובו של בן־גוריון משדה בוקר לממשלה, תחילה כשר ביטחון תחת ראש הממשלה שרת ואחר כך, ביתר שאת, כשחזר שרת להיות שר חוץ בלבד תחת ראש הממשלה בן־גוריון; שר החוץ המתון הודח מן הממשלה על ידי יריבו החזק ממנו באמצע יוני 1956, חודשים מספר לפני שיצאה ישראל באוקטובר 1956 למלחמת מנע נגד מצרים הנאצרית (מבצע "קדש"). אין ספק, ראש הממשלה ושר הביטחון ראה בשר החוץ מכשול על דרכו זו וראה לסלקו ממנה בעוד מועד. אין לדעת אם מדיניותו האנטי־לוחמנית של שרת, אילו מומשה, הייתה מקדמת את בוא השלום, שהרי כהונתו נקטעה ומדיניותו לא מוצתה. ההיסטוריה, לטוב או לרע, אינה כוללת "אילו" באוצר המילים שלה.

מנחם בגין (1913-1992)

אישיות נוספת בקבוצת הנפילים, מנחם בגין, ייזכר בתולדות מדינת ישראל בשל כמה אירועים גדולים שבמרכזם עמד. בעשרים ושניים במאי 1948, כאשר לוחמי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) ביקשו לפרוק על שפת ימה של תל אביב את הנשק שהביאו מצרפת באנייה "אלטלנה", בניגוד להחלטת ממשלת ישראל, ריסן מפקד הארגון מנחם בגין את אנשיו ומנע מלחמת אחים. לדבריו בכנסת לאחר מעשה, שוב ריסן את אנשיו, כאשר בינואר 1951 הם הפגינו מול בניין הכנסת (אז במרכז ירושלים) כדי לסכל את כניסת ממשלת ישראל למשא־ומתן ישיר עם ממשלת גרמניה המערבית על קבלת שילומים לנזק החומרי שגרמה גרמניה הנאצית ליהודי אירופה בשנות השואה.

בשנת 1973 מתח מנחם בגין בכנסת ביקורת חריפה מאין כמוה על מחדלי ממשלת גולדה מאיר בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, וסלל בכך את הדרך שהוליכה לניצחון מפלגתו בבחירות 1977 ולמהפך הפוליטי רב־המשמעות שהעלה את מפקד האצ"ל, המבוזה על ידי דוד בן־גוריון ועמיתיו, לראשות ממשלת ישראל. למרבה האירוניה ההיסטורית, מנחם בגין, שבשעתו עמד בראש ארגון צבאי מחתרתי שלא הכיר במרות המוסדות הלאומיים הנבחרים של היישוב לפני קום המדינה, ואחר כך נחשב בעיני רבים כמאיים על משטרה הדמוקרטי של המדינה, נתגלה בהיותו ראש ממשלה כדמוקרט למופת. בעוד שבשנת 1957 שלל בתוקף את נסיגת צה"ל מחצי האי סיני ומרצועת עזה, שנכבשו ב"מבצע קדש", בשנת 1979 חתם בטקס שנערך על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, יחד עם נשיא מצרים, אנוור סאדאת, ונשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, על הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית, שחִייב את ישראל להתפנות מחצי האי סיני עד השעל האחרון.

ראש הממשלה מנחם בגין, שמפלגתו נחלה מפלות פוליטיות רצופות שלושים שנה כמעט, עד שעלה לשלטון בשנת 1977, רשם לזכותו את הסכם השלום עם מצרים, אך שרי האוצר שמינה דרדרו את המשק הישראלי לאחת ממצוקותיו הקשות. חמורה עוד יותר הייתה החלטתו לפלוש ללבנון בשנת 1983. מלחמת לבנון הראשונה, שנמשכה כמעט עשרים שנה, גבתה מאות קרבנות ופגעה קשות במעמדה הבין־לאומי של ישראל. התפתחותה השלילית של מלחמה זו החמירה את הדיכאון ששקע בו בגין מאז פטירתה של רעייתו עליזה. מדיכאון זה, שהתבטא בדבריו "אינני יכול יותר", והדהים את העם שלא ידע דבר על מחלתו זו, לא נחלץ בגין עד מותו.

ה"תאונות" של יגאל אלון ושמעון פרס

בין האישים שהטביעו חותם על עשרות שנותיה הראשונות של ישראל בולטים המצביא הצעיר ו"הצבר המיתולוגי" יגאל אלון (1918-1980), מפקד חטיבת "יפתח" של הפלמ"ח בגליל בראשית מלחמת העצמאות ומפקד חזית הדרום בסיומה של מלחמה זו, ושמעון פרס (יליד 1923) שעשה גדולות ברבות ממשימותיו כמנכ"ל משרד הביטחון – בראש וראשונה בהקמת הכור הגרעיני בדימונה והתעשייה האווירית – אך לא קצר הצלחה בכהונותיו כראש ממשלה, שר חוץ, שר אוצר ושר ביטחון. בשנת 2006 פרש ממפלגת ה"עבודה", שבה גדל תחת כנפי דוד בן־גוריון, וחבר אל מפלגת "קדימה" שהקים אריאל שרון לקראת בחירות 2006. בזכות חבירה פוליטית זו נבחר ביולי 2007, בגיל שמונים וארבע, לנשיא המדינה התשיעי.

דומה כי עננת אכזבה, טרגית כמעט, אופפת את הקריירה הציבורית של אלון ופרס, שגילמו שניהם הבטחה שהתממשה רק בחלקה.

בקריירה של יגאל אלון אפשר לייחס את האכזבה לשני גורמים: האחד, הצטרפותו למפלגת "אחדות העבודה" הזעירה שלא הצליחה להכות שורשים בציבור המצביעים הישראלי ודבקותו בה, ככל הנראה בשל שיקולי נאמנות אישית יותר מאשר בשל מחויבות רעיונית. השנייה, היעדרותו המקרית מן הארץ ברגע גורלי – בשלהי מאי 1967 – כאשר עמיתיו של ראש הממשלה לוי אשכול כפו עליו לוותר על משרת שר הביטחון. שניים היו המועמדים לרשת תפקיד מפתח זה: יגאל אלון ומשה דיין. אלון היה הבכיר הן מבחינת מעמדו הפוליטי הן נוכח יוקרתו כמצביא, אך אלון, אז שר העבודה, שהה באותם ימים בברית המועצות, ואילו איוש תפקיד שר הביטחון נדרש לאלתר בנסיבות הסערה הפוליטית והמתח הביטחוני העצום שהתחוללו באותם ימים, וכך נפלה האדרת על משה דיין. כך זכה דיין, שבאותם ימים נמצא ב"ישימון פוליטי", בהילת הניצחון של מלחמת ששת הימים. הופעתו באמצעי התקשורת בישראל ומחוצה לה לימין ראש הממשלה אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין לאחר הניצחון המזהיר במלחמה זו הציבה אותו באורח בולט מעל יריבו הפוליטי יגאל אלון.

בחירתו של שמעון פרס לנשיא המדינה לעת זקנה, מקץ כחמישים שנות פעילות בזירה הפוליטית, כמו פיצתה אותו על הצטיירותו כ"מפסידן" פעמיים: בשנת 1995 הובס על ידי בנימין נתניהו בבחירות לכנסת, שהתקיימו בצל רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, ובשנת 2000 הובס בבחירות לנשיא המדינה על ידי משה קצב. אין ספק כי התנהלותו האישית של הנשיא השמיני, משה קצב, שהמיטה קלון על מעמד הנשיאות, הייתה גורם חשוב בבחירתו של פרס, אישיות רבת סגולות וזכויות ונקייה מרבב, למשרה ייצוגית ורמה זו.
***

כמו הנפילים שתוארו לעיל, שדמויות רובם נראות ממרחק השנים מזהירות פחות משנראו בשעתן לאור הזרקורים, כך גם כמה מגיבורי ספר זה נראים אפרוריים יותר בצילום החוזר שלהם. היום למשל נוכל לקבוע כי ראש עיריית ירושלים טדי קולק, שיצחק רבין המשילו ל"מלך הורדוס בונה ירושלים", הותיר אחריו בירה מחולקת ומפוצלת, רחוקה עד מאוד מן התואר "קריה למלך רב". ככל שחולפות השנים מעוררים גם ימיה של גולדה מאיר כראש ממשלה תמיהות והשגות. "מבחן התוצאות" של מנהיגי ישראל בשישים שנותיה הראשונות יגלה ללא ספק נקודות אור רבות, אך גם כתמים כהים.

אם נשאל מי היה שר האוצר שהעם חייב לו תודה יותר מלכל שרי האוצר האחרים, תהיה לכאורה התשובה לוי אשכול או פנחס ספיר. אולם דומה שבצילום חוזר מאפילה על שניהם דווקא דמותו הצנועה, הנחבאת אל הכלים של יהושע רבינוביץ, שהצליח לתקן את שקלקלו אחרים.

עוד על מי ומי בספר

בחירת האישים הראויים לסיקור והכתיבה עליהם היו במודע פרי העדפה אישית. מניסיוני בכתיבה על אליטות חברתיות, בכלל זה הספר "הממסד" שכתבנו אליהו סלפטר ואני בשנת 1973, למדתי שכל ניסיון להתוות כללים לזיהוי מי ראוי ומי אינו ראוי להיכלל באליטה כלשהי ילקה בחסר. אילו הגבלתי את בחירתי למקבלי פרס ישראל למשל הייתי עושה בכך עוול לרבים שלא זכו בפרס זה בשל שיקולים פוליטיים ואחרים, או בשל הזנחה גרידא. כאמור, קנה המידה המגביל שהצבתי לעצמי בבחירת האישים הנסקרים היה היכרות אישית.

כך אפוא מאחר שבפעילותי העיתונאית התמחיתי בנושאי משק וחברה נמנע ממני לסקר דמויות מרתקות ורבות־השפעה בתחומים כמו משפטים, מוזיקה וביטחון, שבהם לא עסקתי מימיי. בכמה תחומים, כמו הקצוות הימניים והשמאליים בזירה הפוליטית, לא טיפחתי קשרים אישיים כלל. אף על פי כן, אני סובר כי קשת האישים הכלולים בספר זה מגוונת דיה, וכי בהצטרפות סיפוריהם לפסיפס ססגוני מצטיירת, מנקודת המבט של יובל השישים למדינה, גם תמונה כללית של ההוויה ששמה ישראל.

"31 דמויות" אינו ספר זיכרונות אישי. חלקי בסיפורה של כל אחת מן הדמויות הנבחרות שולי למדי. הדגש הוא על האיש עצמו מזווית ראייתי המיוחדת, אך בתוך כך העליתי גם את התרשמותי מהערכותיהם של אחרים. תיאוריי מיוסדים על התרשמות מצטברת, רבת־שנים, ומשום כך לא ראיתי לראיין איש לצורך חיבור הספר, למעט בירור פרטים עובדתיים שנמצאו חסרים. הסתמכתי בעיקר על ארכיוני העיתונאי ועל זיכרוני ומיעטתי להסתייע בספרי זיכרונות ובביוגרפיות.

הקוראים יתמהו בוודאי שרק אישה אחת – גולדה מאיר – נמנית עם האישים המתוארים בספר כבעלי השפעה על חיי המדינה בשישים שנותיה הראשונות, אך אין כאן שום אפליה מגדרית. נשים לא מעטות ראויות בעיניי להיכלל ברשימת "האישים החשובים מאוד" בתולדות המדינה מאז קמה ועד היום, אולם רק אחת ויחידה מהן הכרתי אישית. יתר על כן, עם שברי כי בשנים האחרונות חל מפנה, גם אם אינו מספיק, בתחום חלקה הראוי של האישה בזירה הפוליטית, החברתית והכלכלית, ספר זה פונה אל ימים עברו.

למקרא רשימת האישים המופיעה בספר זה מתעוררת השאלה: האם הדורות שפעלו בתחומי המדיניות, הכלכלה והתרבות בשישים שנותיה הראשונות של המדינה היו מוכשרים יותר, רבי־תושייה יותר ומבורכים יותר באישים משכמם ומעלה לעומת אלה העומדים כיום ליד הגה השלטון?

אפשר שרבים ישיבו על שאלה זו בחיוב. אחרים ייזכרו במימרה: "בתי הקברות מלאים באישים שלא היה להם תחליף", ויאמרו כי דרכו של עולם שכל דור ודור מצמיח אישים העושים כמידת תבונתם ועוצמתם לקידום ארצם ולחילוצה ממשברים. לא נפסוק איזו משתי ההערכות קולעת יותר. פה נפנה מבטנו אל העבר – אל הדמויות שבמחיצתן עשינו את מיטב שנותינו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “31 דמויות ממעצבי דור המדינה”