באחד בספטמבר, היום הראשון ללימודים, מתגלה בבית הספר גופתה של המורה למוזיקה. מרגע זה משתנים חייהם של האנשים שהכירו אותה […]
היום, ביום הזה ממש
יום ראשון, 1.9
הצרחה שחתכה את השמים הגיעה רק אחר כך, מופתעת ונוקבת ונדהמת. צרחה מקפיאה, מדמימת לב ונואשת, שקטעה את ההמולה השמחה של אותו בוקר ראשון ללימודים, ונותרה עוד ימים רבים מהדהדת בראשי השומעים, מזכירה להם את שהיו מעדיפים למחוק, או לשכוח.
אבל חצי שעה קודם לכן התנדנד עלה ירוק אחד מול עיניה של עופר, מסתיר ממנה את הבמה הרחוקה ומוצפת השמש. היא הושיטה יד עצלה ותלשה אותו, מצמצמת את עיניה עד שהכחול לא נראה בהן, והשעינה את ראשה על הבטון החשוף האלכסוני של המקלט האפור הישן. באותה יד עצלה גיששה עופר אחר התרמיל הקטן הכחול, נוגעת בחרוזים הצבעוניים, והוציאה מתוכו סיגריה אחת בודדה. היא הדליקה אותה, נהנית מהתחושה שאיש אינו יכול לראות אותה בעוד שהיא צופה בהם, בכולם, דרך שפע עלי הפיקוס שכיסו את המקלט הישן ויצרו בו מחסה מושלם. היא ניערה קלות את ראשה, שוכחת שכבר חלפו שבועיים מאז נפרדה סופית מהשיער הארוך שלה לטובת קיצוץ אכזרי אך הכרחי של הרעמה האדומה. על הבמה הרחוקה ניצבו שני מיקרופונים ושולחן ארוך, שכוסה בנדיבות במפה לבנה ובסידור פרחים חגיגי. דווקא מהמרחק הזה נעשו הפרטים ברורים וקרובים, עד שנדמה היה לה שהיא יכולה לגעת בשפמו הזקור של זאביק כהן, המורה ללשון – אותו שפם כסוף שהתרוצץ הנה והנה על הבמה, מכריז על חשיבות האיש הנושא אותו. “אחת שתיים, אחת שתיים,” קרא זאביק בקול אל תוך המיקרופון הימני, “אני מבקש מכולם לשבת, שרה, תושיבי את הכיתה שלך!” ושרה, צייתנית ומזיעה, מיהרה לעבור מתלמיד אחד לשני, נוגעת בכתף, מבקשת שוב ושוב “שב, בבקשה” בקולה הצייצני.
עופר סקרה במבט עצל את האמפיתיאטרון הגדוש תלמידים ומורים המסודרים לפי כיתות ושכבות, שמחה על המרחק מהרחש, הפטפוטים והצחוק העולים ממנו. היא חשה שמחה משונה, הנה היא כאן ולא שם, רואה ואינה נראית, חופשייה לעשות כרצונה. לפתע נמשך מבטה אל השורה הראשונה, המוצלת בזכות חומת האבן הגדולה מימין, ושם, בשמלה לבנה זרועה פרחים כחולים קטנים, בדיוק באמצע, ישבה שושנה במלוא הדרה, אוחזת בידה שמשייה בהירה, מתעלמת מכך שהיא מסתירה ליושבים אחריה. עופר חייכה חיוך פנימי כשנזכרה בשיעורי הספרות של השנה שעברה. יש בה משהו, באישה כבדת הגוף אך בדרך כלשהי קלת התנועה, האישה הזקנה הזו, שזרועותיה מנומשות כתמי זקנה ובכל זאת, הרגישה עופר, היא צעירה מתלמידיה.
שושנה סירבה לשבת ביציע בשורה אחת עם התלמידים. עניין של עיקרון. “צריך לשים גבולות כבר בהתחלה. הם שם ואני פה. הם בשמש, אני בצל. מה יש לי לעשות עם כל המטורפים האלה? אני צריכה לשמוע בשקט את דבר המנהל. לשנהב תמיד יש דברים חשובים להגיד,” אמרה לורדה, שהתקשתה להחליט מה מהדברים שנאמרו באוזנה נאמרו ברצינות ומה לא. “המנהל,” הוסיפה שושנה ביובש, “הוא הגרסה המודרנית של הנביא, וכמו שאת ודאי יודעת, אין נביא בעירו. הוא השפוי שבין המשוגעים,” אמרה, והוסיפה כחוככת בדעתה, “או אולי להפך, המשוגע שבין השפויים.” ורדה פתחה לרגע את פיה, אך חזרה בה, תוהה מדוע הטקס איננו מתחיל. “כבר שמונה וחצי, מה מעכב אותם כל כך,” שאלה את שושנה, שהביטה בסקרנות רבה בתכונה שנרקמת לנגד עיניהן בתחתית הבמה. זאביק התרוצץ הלוך ושוב, מתייעץ בציפי, שריכזה השנה את שכבת י”א והיתה האחראית על טקס פתיחת השנה, ושדיברה עתה אל מכשיר הקשר שבידה בנימה נוזפת ומודאגת לסירוגין. שושנה התקשתה לשמוע את הנאמר, ורק נתקפה בתחושה של משבר הולך ומתקרב. מישהו חסר כאן, מישהו שבלעדיו אין להתחיל. היא סקרה את הבמה מימין לשמאל, ושוב, משמאל לימין: על אחד הכיסאות מאחורי השולחן הארוך כבר ישבה עינת, ראש מועצת התלמידים. הכיסאות לצדה היו ריקים, ויושביהם, שנהב, ציפי וזאביק התרוצצו על הבמה ומתחתיה. מימין לשולחן ניצבו חברי מקהלת בית הספר, מתקשים לשמור על שורה מסודרת. כעדר בלי רועה, חשבה שושנה, ומיד אמרה בקול: “דבורה חסרה! איפה דבורה?!” וכבר חשבה, ואיפה האורגן החדש שלה?
ורדה, שהתקשתה לחדול מהפטפוט ההולך ונמשך תמיד שלה, עצרה לרגע בכל זאת, והביטה בשושנה: “דבורה? היא… לא, לא ראיתי אותה הבוקר!” שושנה הטתה את ראשה לאחור, מנסה לסלק מעליה את התחושה מבשרת הרע שמילאה אותה בבת אחת. “דבורה תמיד מגיעה לפני כולם. דבורה… חסרה.” וכמו להשלים את דבריה נשמע פתאום מהמיקרופון שעל הבמה קול הבס הסמכותי של שנהב, הקול שעמד בניגוד גמור לקומתו הנמוכה ולשיערו המידלדל:
“דבורה, דבורה כהנוב לבמה!”
עופר פקחה באחת את עיניה ומיהרה לכבות את הסיגריה השנייה לבוקר זה במאפרה קטנה ששמרה כדי להעלים עקבות. עיניה נתקלו מיד שוב בשושנה היושבת בשורה הראשונה ושנראתה פתאום קרובה יותר, כמו בעדשה טלסקופית. היא נראית לי חיוורת, אמרה לעצמה, איך זה יכול להיות שאני ממש רואה שהיא חיוורת מאוד. משהו קרה לה, משהו קרה כאן לכולם. ובאותו רגע ממש הסתתרה השמש בין ענני הסתיו של תחילת ספטמבר, כאילו ביקשה לחדד מסר נסתר להמון האדם שמילא את האמפיתיאטרון החדש. לרגע נדמה היה לה ששושנה מביטה לכיוון שלה, מסלקת מדרכה את עלי הפיקוס ונועצת בה מבט ישיר וחוקר.
שושנה קמה ממקומה, יישרה את שמלתה וסגרה בהחלטיות את השמשייה. בזריזות שנדמתה כעומדת בסתירה מוחלטת לגופה הגדול עזבה את מקומה והחלה צועדת משם, מתעלמת מכך שציפי וזאביק התיישבו סוף סוף מאחורי השולחן, ושנהב התייצב מול המיקרופון בידיים שלובות ואמר: “אני מציע שנתחיל. תלמידים יקרים, מורים יקרים, ועד הורים יקר. היום, האחד בספטמבר, מתחילה כתמיד שנה חדשה. בחודשיים שחלפו ניתנה לכם הזדמנות לנוח, ועתה אתם נדרשים לחזור במלוא הכוח אל ספסל הלימודים. השנה נעמיד במרכז העשייה החינוכית של בית הספר את ארבעת המ”מים: מצוינות, מעורבות, משמעת ו…”
שושנה לא טרחה לשמוע את ההמשך.
עופר חשה כיצד היא מתכווצת והולכת על משטח הבטון של המקלט הישן, מנסה להיעלם בין עלי הפיקוס, למעשה, חשבה, הכי טוב היה אם הייתי יכולה להפוך לעלה ירוק בעצמי. אבל שושנה צעדה היישר לעומתה כשהיא נועצת את מבטה בחרוזים הצבעוניים של התיק, ודמותה הולכת וגדלה לעיניה הנדהמות של עופר. שיט, הלך עלי, חשבה עופר, היא ראתה את הסיגריות. אוף, איך אני מתחילה ככה את השנה, מטומטמת שכמוני. איך אין לי כוח להורים שלי עכשיו, למנהל, לכל העולם.
אבל שושנה ניגשה אליה וסימנה באצבעה כלפי מטה. עופר החליקה על הבטון וניצבה מולה, משפילה עיניים למרות רצונה, נכנעת מראש, ומופתעת למשמע השאלה שנורתה אליה:
“את היית אתמול אצל דבורה, נכון?”
“דבורה? כן, כן, הייתי שם, הלכתי לשאול אם נמרוד יבוא, כי הוא כל שנה בא לשבוע או…”
שושנה לא חיכתה לסוף התשובה.
“היא אמרה משהו? שלא תגיע היום?”
“אמרה משהו?” חזרה עופר על השאלה בטיפשות, “לא, היא לא אמרה כלום. בעצם, היא אמרה, להתראות מחר בטקס. זאת אומרת, היום, הטקס הזה, של התחלת השנה.”
“נו, טוב,” אמרה שושנה. “משהו פה לא מוצא חן בעיני.”
ובמילים אלו הסתובבה וחזרה בהליכה מהורהרת אל מקומה בשורה הראשונה. עופר מיהרה לטפס אל ראש המקלט, נושמת לרווחה ועם זאת מרגישה שמשהו רע קורה פה, הרבה יותר רע מעישון בין עלי הפיקוס.
“…והחזון הזה, שכולנו מחויבים לו כיום, חזון כיבוד האדם באשר הוא אדם, הוא זה שיאיר את דרכנו כאן ובכל מקום!” במילים אלו סיים שנהב את נאומו, וסימן בראשו אל המקהלה, וליתר דיוק אל תמר, שעמדה במרכז שורת המקהלה ואותתה לחבריה בלחישה: “עכשיו!” ואלו החלו בהיסוס, שואבים כוח זה מזה, לשיר את השיר עליו עבדו במשך השבוע האחרון יחד עם דבורה ועתה נאלצו לשיר ללא ליווי וללא מנצח, כשיר הפתיחה לקראת השנה החדשה:
היום, ביום הזה ממש
אני כבר לא עצוב כל כך
אני כבר לא עצוב כל כך
אתה שומע, היום…
“אוי, הם שרים כל כך יפה,” לחשה ורדה בהתפעלות באוזני שושנה, “אפילו שדבורה לא איתם, כל הכבוד להם, הם ממש…”
“מזייפים,” קבעה שושנה ביובש.
“אבל,” התחילה ורדה לומר אך השתתקה באחת למשמע הצרחה האיומה, שנשמעה מרחוק והלכה והתקרבה לכיוון האמפיתיאטרון והקפיאה את המילים על לשונה. שושנה מיהרה להסב את ראשה וראתה את כרמלה מגיעה ברגליים כושלות ועולה אל הבמה, צורחת וצורחת מול שולחן המכובדים, מביטה בהם בתדהמה, בעיניים פעורות מאימה – עיניים מאשימות – וצורחת עד שאיבדה את קולה.
המקהלה השתתקה אף היא.
כרמלה אביטן הכירה כל שביל ומרצפת ברחבי בית הספר המקיף “שדמות”. כשהגיעה לבית הספר בפעם הראשונה היו בו שישה מבנים עיקריים. שלושים שנה מאוחר יותר הוא כלל יותר מעשרים מבנים שונים שנבנו טלאי על טלאי, והיא הכירה כל אחד מהם – על גרמי המדרגות, הכיתות, חדרי השירותים והמקלטים שבהם. את כולם ניקתה, שטפה, קירצפה וטיאטאה בשלב זה או אחר. בכל פעם שהעבירה את הדלי ממרצפת אחת לשנייה הרגישה כי היא מטביעה בו חותם של שייכות. במרוצת השנים הפכו כיתות למעבדות, מעבדות למשרדים, ומשרדים לחדרי אחסון. מקלטים שינו פניהם והפכו לחדר אמנות, חדר מחשבים או חדר מוזיקה. כל שינוי כזה גרם לה צער רב. היא לא אהבה שינויים. גם כשביקשה ממנה טובה חסון, המנהלת הקודמת, להיות המנקה של חדר המורים היה נדמה לה שנמצא פגם בעבודתה. אבל טובה אמרה לה, “את אישה של אנשים, לא של קירות. בואי תהיי עם המורים שלי, הם ייהנו ואת תיהני.” וכך מזה עשר שנים היתה כרמלה אחראית על ניקיון חדר המורים, שטפה כוסות, דאגה למפיות, למגבות נייר ולגירים, ובעיקר למדה לאהוב את המורים – לא כולם, כמובן – שהחזירו לה אהבה מיידית. פעם, באחת ההפסקות, אמר לה פרדי: “כרמלה, בתור מורה להיסטוריה אני מודיע לך, ששנינו שייכים למעמד הפועלים. ההבדל היחיד הוא שאני שייך להסתדרות המורים ואת להסתדרות הכללית.” כרמלה צחקה ולמחרת חילקה בזהירות את קובות הבורגול שהכינה עוד באותו ערב לשני מגשי אלומיניום, אחד לדליה, המזכירה, ואחד לפרדי, ונתנה לו. “קח, כפרה, אישה אני לא יכולה לתת לך, אבל קובות…” “כרמלה,” אמר פרדי, “אני משנה את דעתי. שנינו שייכים למועדון הלבבות השבורים…” ונישק אותה על לחיה. “הוא צודק,” אמרה לה דליה. “הוא לא יכול לשכוח את אשתו שמתה לפני עשרים ואחת שנה, ואת לא רוצה לזכור את הגרוש שלך. ככה שאתם תיקו.” כרמלה חייכה חיוך שהעמיק את גומות החן שלה: “זה תיקו זה? זה תיקו עקום!”
* * *
זמן קצר קודם לכן, בבוקר האחד בספטמבר, בשעה שמונה ורבע, היה חדר המורים עדיין ריק מאדם. דליה הרשתה לעצמה התמתחות קלה על כיסא המזכירה, התמתחות שהופרעה עם צלצול הטלפון שדומה היה שלעולם אינו חדל לצלצל. ממש ברגע בו הרימה את השפופרת ראתה בזווית העין את כרמלה חולפת מול הפתח ובידה דלי ומגב. “עוד רגע,” ירתה במהירות אל השפופרת, ומיד קראה לעבר הדלת, “כרמלה, לאן זה?” כרמלה חזרה אל הדלת המחברת את חדר המורים עם חדר המזכירות: “אני תכף חוזרת. הבטחתי לדבורה לנקות בעצמי הבוקר את חדר מוזיקה. יש לה שמה ציוד חדש, והיא לא רוצה שהמנקות האחרות ייכנסו. ייקח לי רבע שעה, לא יותר.” “עוד רגע”, חזרה ואמרה דליה אל השפופרת המחכה, פנתה שוב אל הפתח “מתי הספקת לדבר איתה?” אבל כרמלה כבר לא היתה שם כדי לענות.
על דלת המתכת של חדר המוזיקה, שהיה המקלט הראשון שנבנה בבית הספר, היו מצוירים תווים צבעוניים, מפתח סול ומפתח פה. דבורה ציירה אותם בעצמה כשהתבשרה שסוף סוף נמצא מקום קבוע לציוד היקר שכלל אורגן משוכלל, מערכת סטריאו עם רדיו דיסק חדש, ואין סוף פריטים נוספים: מעמדי תווים, בריסטולים, טושים, מחברות וספרי תווים, בדים הודיים ומטרונום ישן אחד, אותו הביאה מהבית. בצד הדלת נתלה שלט לבן קטן: “חדר המוזיקה ע”ש אלה גבריאלי ז”ל”. כרמלה שלפה מכיסה את המפתח וניסתה לפתוח את הדלת. המפתח לא הסתובב. לרגע שקלה את המצב, ומתוך הבנה פתאומית פתחה בפשטות את הדלת. היא אכן לא היתה נעולה.
כרמלה נכנסה לחדר בחשש, הניחה את הדלי והמגב, וכשהרימה את מבטה חדלה לרגע לנשום: על הלוח הלבן ממול התנוססה כתובת לא ברורה מרוססת באדום, שנמשכה הלאה ממנו אל הקיר הסמוך, באותיות ענק שהתחברו זו לזו. לרגע לא יכלה כרמלה להחליט מה נכתב שם, ולבסוף קראה בלב נשבר: “כהנוב בת זונה”, כתובת שהתחרתה בקווים העקלתוניים השחורים שרוססו על הקירות האחרים. כרמלה קפאה על מקומה, חוששת לזוז ולדרוך על הרצפה שכוסתה בקרעים של ספרי תווים, ניירות, בריסטולים, ומעליהם נזרקו מעמדי התווים שעוקמו ביד גסה. על כל אלו כיסו שלוליות של קולה, כפי שהעידו הפחיות הזרוקות. כרמלה מיהרה לחפש בעיניה את האורגן. הוא עמד במקומו, סמוך אל הקיר, אך מראה הקלידים שרוססו אף הם בתרסיס שחור מילא את עיניה דמעות. שלוש שנים נאבקה דבורה על קניית האורגן החדש, במקום ה”אורגנית”, כפי שכינתה בזלזול את האורגן הישן עם הצלילים “הקוריאניים המזייפים האלה, שנשמעים כמו פחיות חלולות.” תחנוניה, הסבריה ובקשותיה נתקלו בקיר הידוע של “מאיפה בדיוק את רוצה שאני אביא לך כסף?” עד שבוקר אחד הודיע לה שנהב ביובש שמאמציה נשאו פרי, ומשפחת גבריאלי החליטה לצייד את חדר המוזיקה באורגן ובמערכת חדשים, וכן לתרום מערכת הגברה משוכללת יותר לזכר בתם, אלה, שנהרגה שנה קודם לכן בתאונת דרכים. הוא, כך אמר, היה מעדיף להשקיע את אלפי השקלים שעלו כל אלו במעבדת הכימיה הקורסת, אבל הם אנשים עקשנים ויש להם היגיון אחר. חודש שלם נסעה דבורה שוב ושוב במכונית היונדאי החבוטה שלה לתל אביב עד שמצאה את האורגן שחיפשה, זה ש”יש לו צליל של קטיפה כשצריך, אבל גם צלילים מדויקים של עוגב.”
כרמלה הסתובבה נסערת ויצאה מהמקלט, סוגרת בזהירות את דלת המתכת. אני חייבת להודיע לשנהב, חשבה, שייצא עכשיו מהטקס ויבוא לכאן, שיראה מה… אך מחשבותיה נקטעו באחת כשפתאום הבזיק במוחה מראה וילון החרוזים שתלתה דבורה בין החדר המרכזי במקלט לבין המטבחון, ודבר מה שהיה מונח שם על הרצפה מתחתיו. תחושה חריפה של חרדה הציפה אותה, והיא שבה על עקבותיה, פתחה שוב את הדלת, ונכנסה חזרה. בצעדים מהוססים פסעה אל עבר המטבחון, דורכת בכאב על הניירות המפוזרים, והסיטה באחת את וילון החרוזים.
לשנייה אחת לא הבינה כרמלה מי הוא הצורח כך באוזניה.
רק כשמצאה עצמה רצה בטירוף על השביל, ידיה מתנופפות לכל עבר ולבה הולם ועומד להתפוצץ, תפסה כי היא עצמה הצורחת. אבל אז כבר לא יכלה להפסיק.
בשלוש ורבע התרוקן בית הספר מתלמידיו. חלקם נאספו קודם לכן על ידי הורים מבוהלים שהוזעקו בטלפון הנייד. דממה השתררה על המדשאה הקטנה ועל מגרש הכדורסל המרוצף המוקפים בניינים מתקלפים, שקודם לכן אספו אליהם קבוצות של תלמידים שישבו או עמדו בחבורות וגלגלו בינם לבין עצמם את אירועי היום. שקט גדול נפל על מגרש החניה המוקף בניינים גבוהים ועל שני עצי האקליפטוס שהצלו עליו. שער בית הספר ננעל, ושניים, שוטר ושוטרת, ניצבו לידו, נשענים בגבם על הניידת החונה. ניידת שנייה עמדה מחוץ לשער, ומדי פעם עזבה לסיבוב ברובע בו שכן בית הספר וחזרה אל מקומה.
השוטר שעמד מחוץ לדלת הסגורה של חדר המורים ניסה בכל כוחו להאזין למתרחש בפנים, אך לשווא. אילו לא ידע לבטח כי כל מורי בית הספר ועובדיו, הלבורנטיות, המזכירות, אנשי התחזוקה והמנהלה יושבים בפנים בצפיפות היה נדמה לו כי אין שם איש. לבסוף ויתר ונעמד בגבו ללוח המודעות הגדול עליו נתלתה מודעה גדולה, שנכתבה ביד לא מיומנת בטוש שחור ועבה:
תלמידי בית הספר וצוות המורים והעובדים
המומים
מהירצחה של דבורה כהנוב
ושולחים תנחומים למשפחה
ראשה של שושנה היה מוטה לאחור ועיניה עצומות. גם בעיניים עצומות יכולה היתה לדעת בבירור את מקום מושבו של כל אחד מהמורים. היא התעקשה בכל מחיר להימנע מהמחשבות המציפות על אירועי היום, ולכן הניחה לעצמה לשקוע בהרהורי הסרק על הדרך שבה נאחזים המורים במקומותיהם הקבועים, כאילו בשעה זו של כאוס הפכו אלה למקום מבטחים יחיד. לא פעם חקרה, בינה לבין עצמה, את הסיבות שמביאות דווקא את המורים למתמטיקה, לשון ואנגלית לשבת, כל צוות בנפרד סביב שלושה שולחנות קבועים. מורים התחלפו, רכזי מקצוע פרשו, חדר המורים שינה את פניו – אך שלושה שולחנות שימשו מאז ומעולם את שלושת הצוותים האלו, כאילו על פי צו של מסורת עתיקה שאין להפר. צל של חיוך עבר בה כשנזכרה בתשובתו של פרדי לתמיהתה: “בתור מורה להיסטוריה,” התחיל את דבריו בפתיחה האהובה עליו, “ובתור חובב פסיכולוגיה בגרוש, אני חושב שהם פשוט מרגישים מאוימים, ומעדיפים לשבת בסביבה תומכת ואוהדת.” שושנה, שעל פי רוב ששה לקראת צחצוחי המחשבה המזומנים לה עם פרדי, ביקשה הסבר. “זה מאוד פשוט,” המשיך. “אלו שלושה מקצועות לבגרות שיש בהם הקבצות, והמורים צריכים כל הזמן לסנן ולמיין, להוריד הקבצה ולהעלות הקבצה. הם כמו שופטים עליונים, או תליינים. תבחרי בעצמך את המילה המדויקת. התוצאה היא שהם מרגישים בלתי נאהבים, וזקוקים אחד לשני לתמיכה רגשית.” שושנה צחקה, “בתור מורה לספרות, אני לא בטוחה שהייתי משלמת אפילו גרוש בשביל הפרשנות המופרכת הזו.” פרדי הצטרף לצחוקה, “נו בטח, גם אני לא שם על זה גרוש, אבל זה רעיון גדול, לא?”
פרדי עצמו הרבה דווקא לנדוד בהפסקות בין השולחנות העגולים של חדר המורים, מפזר ביניהם את פסיקותיו השנונות, מלקט את מבטי ההערכה והמחמאות, אבל גם את פיסות הרכילות הקטנות, היריבויות והמריבות, ומדי פעם מתיישב ליד שושנה כדי לחלוק אותם איתה. לעין זרה נדמה היה כי שאר המורים יושבים באופן אקראי סביב שאר השולחנות, אך למעשה היו אלו קבוצות קבועות בשולחנות ידועים מראש: למשל, הקבוצה שדליה המזכירה – ובעקבותיה כל המורים האחרים – כינתה “צוות רמבו”, שכלל את המורים לספורט. שולחן קבוע אחר היה שולחן “ההומניים”, שסביבו התקבצו המורות והמורים לספרות, תנ”ך והיסטוריה, ובראשם – שלושים שנה ברציפות – שושנה, שבכל ימי עבודתה החסירה שבוע עבודה אחד בלבד, כשישבה שבעה על אמה.
השולחן המלבני היחיד בחדר המורים היה שולחן שהוכנס אליו רק בזמן שהתנהלו בו הישיבות הפדגוגיות, ומאחוריו ישבו – ממש כמו ברגע זה – שלושת חברי ההנהלה הבכירים: במרכזו שנהב ומשני צדדיו אריאלה, סגניתו, ואירה, היועצת הראשית של בית הספר. הפעם נוספה אליהם שוטרת עכברית למראה במדים מגוהצים, בעלת שיער שחור אסוף בקפדנות ופנים נקיות מכל איפור, ועל חולצתה בלטה תגית מתכת עם השם “אורנה אלוש”. פניה החתומות והעובדה שמדי פעם רשמה דבר מה בפנקס הקטן שהיה בידה הסתירו את מחשבותיה.
שושנה לא היתה צריכה לפקוח את עיניה כדי לחוש את המתח ששרר בחדר. היא שמעה אותו בקולות המהוסים של השיחה ובפרצי הבכי שפרצו והושתקו מדי פעם, בלחישתה של ורדה שעברה בין המורים והציעה תה או קפה, ואפילו בהעדרה של חריקת הכיסאות שהוזזו בזהירות מדי פעם ממקום למקום. שלוש חפיסות של ממחטות נייר הביאה דליה והניחה על השולחנות, והן עברו משולחן לשולחן עד שהתרוקנו לחלוטין. יחד איתן עברו משולחן לשולחן רסיסי מידע, שמועות והשערות, שמידת ביסוסן היתה שווה רק למידת מופרכותן.
הכול המתינו בקוצר רוח לפתיחת הישיבה, אך זו התעכבה משום ששנהב, כדרכו, היה מרוכז בשיחה שניהל בטלפון הנייד שלו, שדומה היה שמעולם לא נותק מאוזנו. שושנה שמעה לצדה את ורדה – שהקפידה תמיד להתיישב לידה בכל מקום ובכל זמן – לוחשת בכעס: “ממש חצוף מצדו, ועוד ביום כזה. שיגמור כבר ונוכל ללכת!” שושנה התעלמה. מחשבותיה נדדו עתה אל עופר, אותה ילדה משונה שהתעקשה שיקראו לה בשם של בן למרות ששמה המלא, עפרה, היה בעיניה של שושנה יפה יותר. בעיני רוחה שבה וראתה אותה על משטח הבטון האלכסוני, מסתתרת מאחורי הפיקוס, עיוורת לכך שעמוד העשן הדק שעלה ממנו מסגיר אותה. מין טיפשות נעורים כזו, חשבה שושנה, אם כי בכל זאת, הייתי היחידה שהבחינה בה. שושנה תהתה מה יש בה, בילדה הזו, שלמדה בכיתת ההרחבה שלה ושתקה בה שנה שלמה, אך בהפסקות הטרידה אותה בלי סוף בשאלות שונות ומשונות. התשובות שלה במבחנים היו תמיד מרתקות ויוצאות דופן ושושנה השאירה אותן תמיד לסוף הבדיקה, כדי שיהיה לה למה לחכות. ועוד תהתה בלבה, מה היה טיב הקשר שלה עם נמרוד כהנוב, בנה של דבורה, שמזה שנה למד בג’וליארד, ושבגללו היתה עופר מרבה לבקר אצל דבורה.
דבורה. השם שעלה במחשבותיה על כורחה הכה בה פתאום. עשרים וחמש שנה הן גרו זו ליד זו באחת השכונות הישנות בעיר אשדוד, שכונה שנותרה כשמורת טבע של בתים פרטיים, עוד בטרם אלה הפכו ל”וילות” – מילה ששושנה היתה הוגה בהדגשה מזלזלת. שתיהן גרו בגפן, חצר נושקת לחצר, וחלונות המטבח שלהן צופים זה אל זה. הן לא הרבו להיפגש, אך נהנו מהידיעה שבכל רגע הן יכולות להיעזר זו בזו. ועכשיו… כל היום השתדלה להרחיק את דבורה ממחשבותיה, מתוך חרדה עמוקה או אולי מתוך יצר מזוכיסטי לא ברור די הצורך. במשך היום כולו היא נכנסה לשיעורים, לימדה כאילו דבר לא התרחש, ציטטה שירים שלמים מהזיכרון, העירה הערות סרקסטיות כדרכה וגרמה לחכמים שבתלמידים לחייך, בקצרה, הפעילה את כל המניפולציות השחוקות שלה כדי לרכוש את לב התלמידים הזרים לה עדיין ולגרום להם לחכות לשיעור הבא. וכל אותה עת שמחה על שבתוך הכאוס שהשתרר בחוץ, החקירות והשיחות המתמשכות עם השוטרים, לא הספיקו חברי ההנהלה להתכנס ולגבש הנחיות למורים הנכנסים לכיתות. אלו פעלו, לכן, איש איש על פי הבנתו ותושייתו, ואילו היא, כמובן, בחרה פשוט להתעלם. אבל אל דאגה, אמרה לעצמה, זה תכף יבוא. לא תוכלי להימלט הפעם.
שלוש דפיקות קצרות נשמעו מכיוון שולחן ההנהלה וגרמו לשושנה לפקוח את עיניה לכדי סדק צר. דממה מיידית ובלתי אופיינית השתררה בחדר.
“חברים יקרים!” שנהב נעמד מאחורי השולחן, מתמתח כדרכו כמנסה לגבוה עוד טיפה, הניח את מכשיר הטלפון הנייד על השולחן והרים את מבטו, סוקר את המורים היושבים בחדר בזה אחר זה. הוא השתהה רגע ובתנועה אופיינית ובלתי מודעת העביר יד בניסיון לסדר את שיערו הנעלם והולך.
“חברים!” אמר שנהב שוב. “היום אירע כאן אירוע חמור, שלא היה כדוגמתו בבית ספרנו, או בכל בית ספר אחר, ככל הזכור לי. חברתנו, דבורה כהנוב, נמצאה מתה בחדר המוזיקה.” רחש בלתי נשלט עבר בחדר.
“רבותי! רבותי! אנא, אני יודע שהדברים קשים, אבל אני מבקש שתתנו לי לדבר.” השקט חזר.
“ובכן, כמו שאמרתי, זה אירוע קשה מאוד, בעיקר משום שכפי שהדברים נראים עכשיו מדובר במעשה פשע.” שושנה פקחה את עיניה לרווחה, כאילו כדי לקלוט טוב יותר את קריאות התדהמה שעלו מהמורים היושבים בחדר. אף שהדברים היו כבר ידועים בחלקם, ונלחשו ונאמרו שוב ושוב במהלך היום כולו, הרי שאמירתם המפורשת והגייתם בקולו החזק של שנהב עוררו מחדש רגשות עזים. שרה היתה הראשונה לפרוץ בבכי היסטרי – וארבע או חמש מורות נאספו מיד להרגיע ולנחם – אך מיד הצטרפה אל בכייה נעמה, ואחריה ציפי. שושנה ייחלה שהדברים לא יהיו צפויים כל כך, כתובים מראש ומבוצעים בשלמות משמימה כזו, ובכל זאת לא הצליחה הפעם לחייך כשחשה במרפקו של פרדי, היושב מאחוריה, ננעץ בגבה.
“אבל מה קרה בדיוק?” עלתה לפתע השאלה ממקומות שונים בחדר.
“צר לי, רבותי, אבל אני לא חופשי להגיד לכם. אני יכול רק להגיד שכרמלה היא זו שמצאה את… את…” שנהב השתתק לרגע, “את דבורה, בחדר המוזיקה, בזמן שכולנו היינו בטקס פתיחת השנה. ואתם כבר ראיתם את הדברים בעצמכם. כרמלה נמצאת עכשיו בחקירה, בתור עדה, כמובן. כרגע אני נמצא בקשר הדוק עם גורמים שונים, משרד החינוך, ראש העיר, שנמצא אמנם בחו”ל אבל מתעדכן באופן שוטף ויגיע ללוויה, וכמובן, המשטרה.”
שנהב פנה אל השוטרת שישבה לצדו.
“נמצאת איתנו כאן אורנה אלוש, מצוות החקירה המיוחד שהוקם היום לצורך העניין. אורנה תסביר כמה דברים ותוכלו לשאול אותה שאלות. אני לא בטוח שהיא תוכל לענות על כולן, אבל… לאחר שאורנה תסיים אני אגיד כמה דברים, ואחר כך אירה תנחה אתכם לגבי מחר, היא קיבלה הנחיות מהפסיכולוג של משרד החינוך… אבל בואו נשאיר לה את הדברים. אורנה, בבקשה.”
“תודה,” אמרה אורנה וקמה על רגליה, מותירה את פנקס הרשימות על השולחן. “טוב, אז כמו שהמנהל כבר אמר, אני שייכת ל…”
“עוד רגע אחד,” התרומם שוב שנהב מכיסאו וקטע אותה, “אני רוצה שיהיה ברור שכל מה שנאמר וייאמר כאן חסוי ולא יוצא מכאן בשום אופן. זה על פי הנחיות מפורשות של מפקד המחוז, שלפני כמה דקות דיברתי איתו, אֶאאה, בטלפון…” וכאן נעץ עיניים עורגות במכשיר שעל השולחן, שנותר, למרבה ההפתעה, שקט דקות ארוכות. “ודליה,” פנה לפתע אל המזכירה שישבה לא רחוק ממנו, “אני מבקש לרשום כל מה שנאמר כאן, זה מאוד חשוב, אנחנו צריכים לדווח גם למשטרה וגם למשרד החינוך, ואני לא רוצה שיהיו כאן עניינים…” שנהב חזר והתיישב, מיישר את מכשיר הטלפון הנייד על השולחן.
“תודה,” אמרה שוב אורנה בנימוס, כשפניה אינן מסגירות את רגשותיה, מלבד משהו ששושנה זיהתה כסוג של החלטיות סמויה של מי שאיננה מניחה לעלבונות קטנים להסיט אותה מדרכה. “כמו שהמנהל שלכם כבר אמר, אני שייכת לצח”מ שהוקם במיוחד כדי לחקור את מה שקרה פה הבוקר. בימים הקרובים רוב האנשים שיושבים כאן, ואולי כולם, ייחקרו על ידי הצוות. מחר בבוקר נפרסם רשימה שמית, לפי סדר החקירה. לפי בקשתנו בית הספר פינה לנו שלוש… אֶאאה… שלושה חדרים, וגם עליהם תהיה רשימה, ככה שתוכלו לדעת איפה ישאלו אתכם ומתי. יכול להיות שתצטרכו להישאר כאן אחרי שעות העבודה שלכם, או להגיע במיוחד.” רחש של אי שביעות רצון עלה מקהל המורים, אבל אורנה המשיכה: “אין ברירה, ואני בטוחה שאתם מבינים את זה.”
“זה יהיה גם בזמן השיעורים?” נשמעה שאלה.
“כן, המזכירוּת כאן תסדר לכם מחליפים לפי הצורך, זה כבר סוכם היום. ועוד משהו, אתם צריכים לקחת בחשבון שנוציא מהשיעורים גם תלמידים…” המשפט האחרון עורר מהומה רבתי בחדר המורים.
“מה פתאום תלמידים?!” מיהרה ורדה לשאול את שושנה, וזו ירתה לעברה, “כשימנו אותי לראש הצח”מ אני אגיד לך,” ומיד התחרטה וטפחה קלות על ברכיה של ורדה, “וכי מנין לי לדעת?” אמרה בטון מפויס יותר, בדיוק ברגע שפרדי הגניב לעברה פתק ששורבט בזריזות: “זה בגלל הפתקים שנעצו על הגופה”. שושנה הסתירה את תדהמתה ומיהרה לקרוע את הפתק לקרעים קטנים. הכול הוא יודע, האיש הזה, אבל מה לעזאזל… אילו פתקים, על מה הוא מדבר? היא הפנתה מבט שואל לאחור, ונתקלה במבטו הסתום של פרדי. הוא שירבט פתק נוסף, והיא מיהרה לקרוע אותו לאחר שראתה עליו את המילה: “בסיכות”.
“סליחה, אבל האם,” עלה פתאום קולה של אחת המורות החדשות ששושנה לא הכירה, “האם, אני מתכוונת, התעללו בה, מינית, אני…” והקול גווע כשם שעלה.
“בעיקרון, אני לא יכולה לתת לכם פרטים מהחקירה,” ענתה אורנה, מבלי שתיראה כל הפתעה בפניה, והמהומה גברה עוד יותר, כשאל שלל הניחושים, הפרועים וההגיוניים, הצטרף פתאום צלצול הטלפון הנייד של שנהב. שנהב מיהר להצמיד את הטלפון לאוזנו, ובשקט המיידי שהשתרר נשמע קולו: “הלו? שומע. כן. מי הודיע לך על זה? אני מבקש לא לעשות שום דבר בלי להודיע לי קודם.” ומשנוכח לפתע כי יש לו מאזינים מיהר להוסיף: “אני לא יכול לדבר עכשיו. אני אתקשר אליך מאוחר יותר,” וניתק. אורנה הביטה בו בפנים חתומות, ואז אמרה בקול רם: “רבותי, אני מבקשת מכם, אין טעם למשוך את הישיבה, ויש לי עוד כמה דברים לעשות. תנו לי בבקשה לסיים.” היא חיכתה רגע עד שהשקט חזר והוסיפה, “כמו שאמר המנהל, אנחנו מעוניינים לשמור, כמה שאפשר, על סודיות בחקירה. בימים הקרובים בטח יתקשרו לכאן מעיתונים, אולי אפילו מהטלוויזיה. אני לא יכולה להגיד לכם לא להתראיין…” וכאן הפנתה פנים שואלות לכיוון שנהב, שנראה מנותק מהמתרחש סביבו, “אלא אם כן יש עם זה בעיה מהכיוון של משרד החינוך – זה המנהל יגיד אחר כך. בכל אופן, אני מבקשת שתגיבו כמה שפחות על מה שקרה היום, אם מישהו מכם ראה משהו או שמע, תשמרו את זה לעצמכם ותספרו לנו בחקירה, אבל לא לעיתונים.” סיימה אורנה והתיישבה.
“יש לכם כבר חשודים?” התפרצה פתאום ציפי.
“כרגע אין משהו ספציפי, אבל נראה בהמשך,” ענתה אורנה באורך רוח מבלי לקום.
“כרגע כולם חשודים! גם את, ציפי!” הודיע פרדי, ונראה כמי שאינו טורח להסתיר את הנאתו מהרחש שעלה מחדש. שושנה נאנחה בינה לבין עצמה. היו רגעים שפרדי היה מייגע כל כך. בעצם, חשבה, לא רק הוא. היא רצתה לחזור הביתה. היא רצתה לחשוב בשקט. אבל ידעה ששנהב לא יוותר על התענוג למשוך את הישיבה, ואחריו תדבר גם אירה, שאותה דווקא נהנתה בדרך כלל לשמוע, אבל היום… היום אפילו לא תוכל לעזוב באמצע, כפי שנהגה לעשות בישיבות אחרות ובכך להשתמש “בפריבילגיה של נשים זקנות כמוני,” כפי שנהגה לומר.
בשעה חמש בדיוק קמה שושנה ממקומה מבלי להביט באירה, שדיברה על הדרכים לאפשר לתלמידים לבטא את רגשות האבל, הכעס והחרדה, ועל היכולת של המורים להכיל רגשות אלה יחד עם הצורך שלהם עצמם בביטוי רגשותיהם. הדברים, ככל שהיו נכונים, היו לשושנה לזרא. יותר מכל היתה זקוקה עתה לשיחה היומית שלה עם רות אחותה, שיחת–הקפה–של–חמש. היה משונה בעיניה שכל ההתרחשויות המזוויעות של היום הזה התרחשו מבלי שרות תדע עליהם, אבל היא החליטה עוד קודם לחכות בסבלנות, כי רק בשעה זו, יש להניח, חדר המזכירות יהיה ריק מאדם והיא תוכל לדבר ללא הפרעה. בעקשנות בלתי מתפשרת סירבה שושנה לתחנוניה של רות שתרכוש לעצמה מכשיר טלפון נייד, שהיה מתועב בעיניה והיא ראתה בו אויב אישי המאיים לחדור בכל רגע לפרטיותה. עכשיו נראתה לה שפופרת הטלפון הרגילה ידידותית מתמיד. קריאת ה”הלו” העליזה של רות נקטעה מיד כשהבחינה בקולה המתוח של אחותה, ולמשך עשר דקות תמימות כמעט שלא אמרה דבר אלא הקשיבה לתיאור המרוכז של אירועי היום. לבסוף אמרה, “את חייבת להגיע לכאן, או אם את מעדיפה אני אבוא אלייך,” ודאגה גדולה בקולה, אבל שושנה דחתה את ההצעה, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר בשעות מצוקה, שבהן העדיפה דווקא להיות לבד. “לא יהיה לי זמן,” אמרה, שמחה שאיננה נאלצת לשקר ממש, “כשאוכל אגיע. עכשיו אני חייבת לחזור לישיבה.”
אולם כששבה לחדר המורים כבר הגיעה הישיבה לסיומה, והמורים התקבצו בקבוצות והמשיכו לדבר ביניהם, כמו רצו לשמר עוד קצת את תחושת היחד המנחמת. אורנה ושנהב הסתגרו בחדר המנהל, ודליה ישבה ליד שולחנה והקלידה למחשב את רשימת המורים שעמדו להיחקר ביום המחרת, על פי דף שהיה לפניה. שושנה הציצה אליה: “את לא הולכת?” שאלה.
“נראה לי שאבלה כאן את הלילה,” השיבה דליה בעייפות, ושושנה ידעה שהדכדוך על פניה לא היה קשור לשעות העבודה שנוספו לה ללא התראה מוקדמת. לכך הלוא היתה דליה רגילה.
* * *
בתנועה כמעט אלימה חלצה שושנה את נעליה, העיפה אותן בקוצר רוח לפינת החדר והתיישבה באנחה מתמשכת על הכורסה האהובה עליה בסלון. מהחלון חסר הווילון יכולה היתה לראות את האנשים שמילאו גם בשעה מאוחרת זו את ביתה של דבורה, את החצר הקטנה זרועת הקקטוסים שגידלה, את המטבח עם החלון הגדול, הפתוח, אליו השקיפה עתה. ברוטוס מיהר להתיישב למרגלותיה, דוחף את ראשו אל כפות ידיה, מבקש ליטוף, שניתן לו בלי משים. “הגם אתה ברוטוס,” אמרה לו שושנה מביטה אל החלון, “חושב שכל הסיפור הזה הולך ונהיה גרוטסקי מרגע לרגע?” ואחר הוסיפה בנימה של לגלוג עצמי, “הגם אתה ברוטוס, חושב שאני צריכה להיגמל מההרגל המטופש הזה לדבר אליך?”
ברוטוס, ששמע את שני המשפטים האלו בווריאציות שונות מדי יום ביומו, נשכב בתגובה בתנוחת השטיח שלו, פורש את גופו הענקי ואת פרוותו המתולתלת בהכנעה לצדה. כמעט חצות, ושושנה ידעה שאין טעם להיכנס למיטה. כל כך הרבה מחשבות יש עוד לחשוב, השערות לשער, מסקנות להסיק, אירועים לשחזר, והלילה נדמה כה קצר. כל כך הרבה שאלות לשאול, ואין את מי. אפילו פרדי מיהר לעזוב את בית הספר, מתחמק ממנה ומתמיהותיה. רק את קצה זנבה של מכוניתו עוד הספיקה לראות בחניה. לטלפונים שלה לא ענה. מנין לו לדעת מה היה מצב הגופה? גופה. המילה עוררה בה צמרמורת. הרי סיפרו שאפילו שנהב נמלט מחדר המוזיקה לפני שהספיק לראות הכול. והפתקים? מה נכתב בהם ומי כתב? ועל אילו סיכות, לכל הרוחות, דיבר האיש המשונה הזה? והעופר הזו, המשונה לא פחות, שניגשה אליה לפני כשעתיים – הו, האומנם רק שעתיים? – בביתה של דבורה, בעיניים אדומות כל כך ששושנה תהתה אם זהו אודם של בכי או של משהו אחר.
“שושנה,” אמרה לה הילדה המוזרה הזו, “איך ידעת שהייתי כאן אתמול?”
“מה יש כאן לתמוה,” ענתה שושנה מניה וביה, “את הלוא יודעת שאני מתגוררת בבית הסמוך!”
“עכשיו אני לא יודעת מה להגיד לנמרוד כשיחזור, אני לא יודעת מה לעשות איתו,” המשיכה העופר הזו, כאילו כל האחריות מוטלת עליה ורק עליה.
“למה את מתכוונת, ילדה?” ענתה שושנה בחריפות, כדרכה, “מה כל זה קשור אלייך?”
“נמרוד, הבן של דבורה, הוא צריך לחזור הלילה מניו יורק…” עופר מחתה את עיניה, “כבר התקשרו אליו…”
“כן, כן, אני יודעת,” ריככה שושנה את קולה. “הוא יגיע רק לפנות בוקר. אבל מה כל זה קשור אלייך?” חזרה ושאלה.
“את כל ה… כל הדברים… האלה, איך אני אספר לו…” גמגמה לעומתה עופר.
“תספרי לו מה? יש משהו שאת יודעת אבל את לא מספ…” לא היה טעם להשלים את המשפט, משום שעופר סובבה לפתע את גבה ויצאה החוצה, נעלמת אל החצר וממנה אל חשכת הרחוב.
באותו ערב המה ביתה של דבורה אנשים. אנשי המקום, שכנים קרובים ורחוקים, כמה מהמורות שחשו עדיין – גם אחרי הישיבה שלא היה לה סוף – צורך להיות עם כולם, ואפילו שוּני, האיש הבלתי נסבל הזה, בעלה לשעבר של דבורה, הגיע כולו מתנשף ומזיע, נעמד היישר מולה ושאל אם נמרוד כבר הגיע. שושנה גייסה את שארית סבלנותה והסבירה שוב שאין מה לדאוג, נמרוד יגיע רק לפנות בוקר.
כמו משום מקום צצו פתאום שני שולחנות פלסטיק ירוקים בחצר, וסביבם הונחו באי סדר כיסאות פלסטיק לבנים. שושנה התבוננה בהשתאות בשתי נשים לא מוכרות לה, שטרחו והניחו על השולחנות כעכים ושתייה והחלו מסתובבות בין האנשים הרבים ומציעות להם תה בכוסות חד פעמיות. “את לא רוצה לשתות?” שאלה אותה ורדה, שצצה באורח בלתי נמנע ונעמדה לידה ובידה כוס אחת. “הו, לא, אין לי שום כוונה או יכולת להשתתף במסיבת התה המטורפת הזו. חסר כאן רק הכובען,” ענתה שושנה באכזריות מסוימת, שעליה, כרגיל, התחרטה מיד, כשראתה את הבעת פניה של ורדה.
וכמו להוסיף על כל אלה, אמרה שושנה לעצמה ולבה כבד עליה פתאום באורח בלתי נסבל כמעט, היה הבחור המוזר הזה, שנכנס אל ביתה של דבורה כמי שנכנס אל ביתו שלו, מה שמו, הרי רק לפני כמה שנים סיים אצלנו בבית הספר, אבישי משהו, אבישי… אבישי בן שלום, כן, עם המכנסיים ההודיים המרופטים שלו והצמות הדקות האלה, ושרשרת החרוזים על הצוואר. אבל לא זה מה שמוזר בו, חשבה פתאום שושנה, הלוא כאלה יש עשרה בפרוטה כיום, אלא המבט שלו, ההבעה, שיש בה משהו אלים ומתרפס גם יחד, משהו ממוקד מאוד, ולפעמים מתפזר מאוד.
שושנה ניערה את ראשה. “אוי ברוטוס,” אמרה בקול רם, “מי יתנני כלב, אנוח שאננה…” וחייכה לעומתו בעייפות. שנים רבות חיה לבדה בבית הזה – מבחירה, כפי שנהגה לציין כשנשאלה – חיים בלתי מופרעים ושקטים, כשהיא מסננת בקפידה את הבאים עד שדימתה שהגיעה אל המנוחה ואל הנחלה שאליהן שואפים לשווא שאר האנשים. אלא שעתה חשה שעולמה הסגור והבטוח הזדעזע. צלצול טלפון פתאומי הקפיץ אותה מהנמנום הקל שאחז בה בכל זאת, צלצול נדיר כל כך בשעה מאוחרת כזו. היא מיהרה להרים את השפופרת וזיהתה את פרדי כבר מהצליל הראשון.
“שושנה?” קולו נשמע מרוחק מאוד.
“פרדי! לאן נעלמת לי? מה ק…” שאלתה נקטעה מיד.
“שושנה, תקשיבי לי רגע, מחר לא אוכל להגיע לבית הספר, אני צריך שתחפי עלי, כלומר, אם מישהו ישאל, תגידי שבלילה קיבלתי הודעה דחופה ונאלצתי לנסוע מחוץ לעיר ולא יכולתי להודיע, לא יודע מה בדיוק, אבל תמציאי משהו,” אמר פרדי בדחיפות.
“מה לעזאזל אתה…” שושנה לא טרחה להעלים את זעמה, הן מהתעלמותו משאלותיה והן מבקשתו החצופה, אבל פרדי לא הניח לה לסיים. השיחה נותקה.
לרגע בהתה שושנה בחוסר אמון בטלפון השותק, ואחר הניחה בזהירות את השפופרת במקומה. בלב כבד הלכה אל המטבח והכינה לעצמה כוס קפה חזק, שתי כפיות סוכר, ושילכו כל הרופאים לכל הרוחות, גם פרוסת עוגה שנשארה מאתמול. היא היתה רעבה וכועסת, ולראשונה מזה שנים רבות חשה אבודה ומותשת.
* * *
“היה לך קשה להגיע היום?”
“כן, לא נתנו לי ללכת. המשטרה, משרד החינוך, המורים. כולם.”
“אבל באת.”
“הייתי צריך, זאת אומרת, הייתי חייב…”
“למה?”
“קבענו, לא?”
“כן, אבל התקשרת אלי בבוקר וסיפרת לי מה קרה. למה היה דחוף גם עכשיו?”
“תראי, אם זה לא נוח לך…”
“לא, לא. לא מדובר כאן עלי. אני שואלת למה היה דחוף לך…”
“כל הבלגן הזה שם, כולם מתקשרים, כולם היסטריים, מתמוטטים לי…”
“מתמוטטים לך?”
“כן. ממש ככה. היסטריה מוחלטת. בלגן איום ונורא.”
“ואתה?”
“אני… בעצם, כן, אני היחידי שמתפקד שם כמו שצריך. תראי, מישהו צריך לקבל את ההחלטות. כינסתי את ההנהלה שלי, חילקתי להם משימות, שיסדרו לוח זמנים לחקירות של המורים, שיודיעו להורים של התלמידים שעומדים להיחקר, שיהיו בקשר עם השירות הפסיכולוגי, עם האידיוטית הזו שמנהלת אותו, איך קוראים לה, מיכאלה, את מכירה אותה, דרך אגב?”
“כן, כבר סיפרתי לך שלמדנו יחד לתואר ראשון.”
“נו, אז את כבר יודעת בעצמך.”
“תמשיך.”
“אז זהו, בלגן אחד גדול. ושוטרים מסתובבים לי בבית ספר, והילדים של המקהלה, מה אני אגיד לך, מתפרקים לי בין הידיים. כל רגע נכנס איזה מורה להגיד שמישהו או מישהי נכנסו להיסטריה של בכי בכיתה, אם הם נכנסים אליה בכלל.”
“והבלגן הזה קשה לך?”
“תראי, זה התפקיד שלי לנהל את כל העסק. תארי לך שגם אני לא אתפקד כאן…”
“אבל יש לך צוות…”
“יש לי, והם משתדלים, אבל האחריות היא שלי בסוף.”
“הבנתי. בטלפון אמרת לי שלא נתת לאף אחד אחר להיכנס לחדר המוזיקה, איפה שמצאו אותה, את דבורה…”
“כן. כרמלה היתה שם, כמובן, כמו שאמרתי לך, אבל מהרגע שהיא קראה לנו, בצרחות האלה שלה, ביקשתי מהשאר, ציפי וזאביק, בעיקר, להישאר בחוץ ולשמור שאף אחד לא ייכנס עד שתגיע המשטרה.”
“אבל אתה נכנסת…”
“כן, הייתי חייב לוודא שהיא ראתה נכון.”
“ואתה ראית מה שהיא ראתה?”
“כן, זאת אומרת, כמעט, לא הכול. נכנסתי… אבל סיפרתי לך את כל זה בטלפון…”
“אמרת שנכנסת ומיד יצאת…”
“הסתכלתי מרחוק. היא שכבה שם, במטבחון הזה, והראש הציץ קצת דרך הווילון, וילון כזה מחרוזים, את יודעת, הודי כזה… הם אמרו שהיא מתה, ירייה בראש, נדמה לי, אבל גם את זה סיפרתי לך…”
“ולא רצית לראות יותר, זאת אומרת, את הכול, כל מה שקורה שם במטבחון? אם יש כלי נשק, או משהו?”
“לא.”
“אפילו לא מתוך סקרנות?”
“סקרנות? סקרנות? אני מתפלא עלייך. מה קשורה סקרנות כאן? לא, לא רציתי לראות יותר.”
“לא רצית או לא יכולת?”
“אני לא מבין לאן את חותרת. מה את רוצה להגיד…”
“…”
“תראי, זה היה לי קשה גם ככה, מה את רוצה ממני, היה שם, בחדר עצמו, בלגן נורא. גרפיטיז, ניירות, השחיתו את האורגן החדש, צבע על הרצפה… וזה אחרי שהשקענו שם את הנשמה, שלא לדבר על כל הכסף שנשפך שם…”
“מה הרגשת באותו רגע?”
“תצחקי, אבל המחשבה הראשונה שלי היתה איך אני מסביר את זה למשפחת גבריאלי.”
“לפני או אחרי שראית את הגופה?”
“אחרי. למה את שואלת? מה הקשר?”
“הכול קשור, אתה כבר יודע את זה… הכרת את אלָה?”
“לא ממש. כשהגעתי היא היתה כבר בי”ב. ילדה נחמדה כזו, רצינית מאוד, ניגנה לנו בטקסים.”
“אבל את דבורה הכרת היטב…”
“מה… אני לא מבין, היא הרי מורה בבית הספר, אז ברור שהכרתי אותה. אבל יש לי הרגשה שיש לך משהו אחר להגיד, אז תגידי, ותחסכי ממני…”
“סתם עלה בדעתי פתאום שלפני כמה חודשים סיפרת לי שאתה מכיר את דבורה עוד מהימים שלך בצבא, לפני שהתחלת לנהל את בית הספר. היה שם משהו, נדמה לי שלא רצית לדבר עליו, אבל הוא מאוד הכעיס אותך. אחר כך זה נקשר איך שהוא לאורגן שקניתם לבית הספר…”
“אני עדיין לא רוצה לדבר על זה.”
“למה, בעצם? מה זה, מין סוד כזה?”
“יותר דומה להבטחה או שבועה, אם כבר. אבל תעזבי, זה לא קשור עכשיו לכלום פה. תני לפתור את הבעיות שלי עכשיו…”
“בסדר. אבל חשוב לי שתזכור שבחדר הזה כל השבועות והנדרים והאיסורים מותרים… אתה יודע את זה… כאן אפשר לדבר על הכול.”
“אני זוכר, אל תדאגי. רק שאת באמת קופצת מדבר לדבר ואני מתבלבל ממך… גם ככה יש לי בלגן בראש עכשיו…”
“אז בוא נעשה קצת סדר. נחזור להתחלה. שאלתי מה הרגשת, ואתה סיפרת לי מה חשבת. זה לא אותו דבר. אתה כל הזמן מוטרד מהבלגן – זה ברור, אתה מנהל בית הספר וזו האחריות שלך, אבל בחדר הזה אתה לא מנהל, כאן אתה אתה. ובכל זאת, אתה מדבר על הבלגן, אבל לא נוגע ברגשות שלך ממש, אלא אם כן הם קשורים באמת לבלגן…”
“אני עדיין לא ממש מבין…”
“בוא נתחיל מהתחלה. היה לך דחוף מאוד לבוא גם היום. אתה בא לפה, ומתאר לי את הבלגן, זו המילה העיקרית שבה אתה משתמש. בלגן, היסטריה, אי סדר. יש בך כעס מסוים, אפילו זלזול, בכרמלה, כלומר, בצרחות שלה. היא צורחת, וזה מתחיל את הבלגן. אחר כך אתה נכנס לבד לחדר, לא משתף אף אחד בעניין הזה, ושוב אתה מתמקד בבלגן שהיה בחדר. אתה נמנע מלראות את הגופה עצמה, וכשאני שואלת למה, כל אחד אחר היה אומר: ‘פחדתי ממה שאני עלול לראות’, או משהו כזה. אני שואלת מה הרגשת, אבל אתה מספר לי מה חשבת, וזה לא אותו דבר. חשבת איך תסביר את הבלגן למשפחת גבריאלי. אבל לא הרגשת – בכל אופן, לא סיפרת לי על זה – שום דבר לגבי דבורה, שנרצחה ככה באכזריות. לא צער, לא אֵבל, לא שום דבר דומה.”
“אני לא בטוח שאני מסכים איתך, אבל נניח, אז מה זה אומר, לדעתך?”
“אולי תגיד לי אתה…”
“אל תתחילי עם השטויות האלה של הפסיכולוגים. את יודעת שזה מעצבן אותי.”
“תראה, זה באמת הפך כבר לקלישאה, זה שפסיכולוגים מחזירים למטופל את השאלה, אבל יש לזה מטרה, ואתה כבר מכיר את זה, זו לא פגישה ראשונה שלנו. אז אולי תנסה בכל זאת…”
“את רוצה להגיד שאני אדם בלי רגש?”
“לא, לא בלי רגש, אלא אולי פוחד להרגיש… אולי פוחד מאוד מכל בלגן שהוא…”
“אני אוהב שהדברים מתוכננים, שהם פועלים לפי התכנון…”
“התכנון שלך?”
“כן. זאת אומרת, גם… האקסית שלי טענה שאני פריק של שליטה. אולי היא צדקה…”
“זו הפעם הראשונה בשיחות שלנו שאתה מעלה אפשרות שהיא צדקה במשהו…”
“מממ… יש בזה משהו.”
“דיברת איתה לאחרונה?”
“הבוקר. היא שמעה על.. על הרצח… מאחת המורות, איזו חברה שלה. את יודעת איך דברים עוברים, אז היא התקשרה לשאול מה איתי…”
“וזה עשה לך טוב, זה שהיא מתעניינת?”
“לא ממש. זה נראה לי יותר שהיא התקשרה לשמוח לאידי…”
“היא סיפרה לְבֵּן?”
“כן. ביקשתי ממנה לספר לו, הוא הרי כבר גדול ולא רציתי שישמע ממקום אחר. אנשים מדברים, וזה יגיע לעיתונים ואולי לטלוויזיה. אז הם דיברו והיו לו הרבה שאלות, אבל אני סומך עליה, דווקא בדברים האלה היא בסדר, עם הילד. רק איתי…”
“ונטע?”
“לנטע סיפרתי כבר בבוקר, בטלפון. זה היה אחד הטלפונים הראשונים שלי, אחרי המשטרה ומשרד החינוך וכל השאר. היא רצתה שאני אבוא הביתה, אבל זה כמובן לא בא בחשבון. אחר כך היא התקשרה כמה פעמים לשאול מה שלומי, את יודעת, לוודא שאני לא מתפרק או משהו. בפעם הראשונה מזה זמן רב הרגשתי שבאמת אכפת לה ממני. עדיין.”
“וזה הפתיע אותך?”
“קצת. הרי העניינים אצלנו קצת צולעים, ואנחנו בקושי נפגשים, אפילו בבית, בערב. כמו שני קווים מקבילים אנחנו… ועוד יותר בקושי מדברים. אבל אסון כזה, זאת אומרת, הרי אומרים שאסונות מאחדים אנשים, אז אולי זה ככה גם אצלנו… בכל אופן אני שמח לדעת שעוד אכפת לה ממני…”
“ואמרת לה את זה?”
“מה יש להגיד? זה הרי ברור.”
“ובכל זאת…”
“לא, לא אמרתי לה. אבל אם את מתעקשת אני אגיד לה, ברגע שאני אצליח לפגוש אותה בתוך כל הברדק.”
“טוב, בפגישה הבאה תספר לי איך היה…”
“אני אוכל לבוא שוב השבוע, אם אני אצטרך?”
“נראה לי אפשרי. תתקשר ונדבר.”
אין עדיין תגובות