החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

17 נאומים

מאת:
מלטינית: משה ליפשיץ | הוצאה: | 2017-12 | 485 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

מַרקוּס טוּליוּס קיקֶרוֹ (106-43 לפנה"ס), פוליטיקאי, נואם, עורך דין, סופר ופילוסוף, היה דמות מרכזית בתהליך שקיעתה של הרפובליקה הרומית, ואף היה עֵד לקריסתה. הוא היה גדול הנואמים בעולם היווניֿרומי, אולי גדול הנואמים בכל הזמנים. אהבתו את הרפובליקה כתנאי לקיומה של החירות, שנאתו לכל סוג של דיקטטורה ושאיפתו לאחדות המעמדות בחברה הרומית קנו לו ידידים ואויבים רבים, אך גם הפכוהו, בזמנו ובמרוצת הדורות, ללוחם נערץ למען כינונה של החירות.
שבעה עשר הנאומים המכונסים בספר זה נותנים ביטוי ליכולתו הרטורית ולצחות לשונו, שאין שני להן, להבנתו העמוקה את יריביו שעמדו מולו בבתי הדין ולאומץ לבו לומר את אשר חשב. הם מעידים גם על שאיפתו להוקיע את השחיתות שפשתה בקרב בכירי החברה הרומית. למדנותו ובקיאותו העצומה בתחומי הלשון היוונית והרומית, הספרות, ההיסטוריה, המשפט והפילוסופיה הפכו את נאומיו לפניני ספרות ולאבני יסוד בתרבותה ההומניסטית של אירופה. בבתי הספר באירופה לא היה נער שלא ידע לצטט בלטינית  משפטים ואף קטעים  מנאומי קיקרו. במיוחד ידוע המשפט הפותח את הנאום הראשון נגד קַטילינָה: "עד מתי, קטילינה, תנצל לרעה את סבלנותנו?" ("Quo  usque tandem abutere, Catilina, patientia nostra?")
לספר מצורף מבוא נרחב. לפני כל נאום הקדמנו הקדמה קצרה, המסבירה לקורא את הרקע לדברים.

מקט: 4-249-50508
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


נאום בעד סֶקסטוּס רוֹסקיוּס מאַמֶריָה

ORATIO PRO SEXTO ROSCIO AMERINO

סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, אביו של הנאשם, היה איש בעל אמצעים ואזרח מכובד ביותר במוּניקיפּיוּם[151] אַמֶריָה.[152] מדי פעם ביקר ברומא ונהנה מכנסת האורחים של כמה מן המשפחות המיוחסות ביותר בעיר, כמו המֶטֶלים והסקיפּיוֹנים.[153] לילה אחד, כשחזר מסעודה, נרצח. בנו, בעל אותו שם, שהה אז באַמֶריָה כדי לנהל את ירושת אביו. קשר משפחתי ארוך שרר בינו לבין קרובי משפחתו מאַמֶריָה – טיטוּס רוֹסקיוּס קַפּיטוֹ וטיטוּס רוֹסקיוּס מַגנוּס. אדם בשם מֶליוּס גלַאוּקיָה הביא מיד את הידיעות לאַמֶריָה – לא לבנו של הנרצח, אלא לקַפּיטוֹ. בתוך ימים ספורים הגיעה הידיעה על המקרה לקוֹרנֶליוּס כריסוֹגוֹנוּס, עבד יווני משוחרר, חביבו של סוּלָה. בין כריסוֹגוֹנוּס לקַפּיטוֹ ולמַגנוּס נוצרה שותפות כדי להיפטר מרוֹסקיוּס הבן. אף שרשימת הפּרוֹסקריפּציוֹת[154] הייתה סגורה עתה, הצליחו הקושרים לשרבב לתוכָן את שמו של רוֹסקיוּס האב, וכך דאגו כי רכושו יועמד למכירה פומבית. כאשר נערכה המכירה הפומבית, קנה כריסוֹגוֹנוּס את הרכוש בכסף מועט ביותר. קַפּיטוֹ קיבל בתמורה שלוש אחוזות. השאר נרשם על שמם של כריסוֹגוֹנוּס ושל מַגנוּס. מַגנוּס בא לאַמֶריָה, השתלט על אחוזותיו של רוֹסקיוּס ועל רכושו בהן וגרם לרוֹסקיוּס הבן לנטוש את נחלות אביו.

הידיעות על כך עוררו באַמֶריָה סערה.[155] ראשי העיר ארגנו משלחת מטעמם כדי לבוא אל מחנה סוּלָה ולהיפגש עמו אישית. המשלחת קיוותה להסביר לסוּלָה איזה אזרח מופלא היה רוֹסקיוּס האב, להסיר את שמו מרשימת המנודים ולהחזיר לבנו את הירושה הנגזלת, אלא שקַפּיטוֹ עצמו היה חבר במשלחת, והוא דאג לכך שסוּלָה לא ייפגש עם חברי המשלחת. כריסוֹגוֹנוּס, שותפו של מַגנוּס, קיבלם בדברי נועם, אך בחששו כי ייגרם לשלושתם נזק כלכלי עצום, וכי על קַפּיטוֹ עלול להיגזר עונש מות, הונה את חברי המשלחת התמימים בהבטחות שווא ומנע מהם מפגש עם סוּלָה.

אף שהקושרים נהנו מתמיכתו של סוּלָה (הוא אישית לא ידע על המקרה), והיו עתה בעלי רכושו הרב של רוֹסקיוּס האב, חששו כי דבר הקשר עלול להתגלות, כי תושבי אַמֶריָה ינקטו פעולות נוספות, או צאצאיו של רוֹסקיוּס יתבעו את הרכוש ביום מן הימים. הם ניסו מספר פעמים לחסלו, ורוֹסקיוּס, בעצת ידידיו, נמלט לרומא ומצא שם מקלט בביתה של ידידת אביו. עתה ביקשו שלושת הקושרים להאשים את רוֹסקיוּס ברצח אביו.[156] הקושרים האמינו, כי מלאכתם תהיה קלה, בהאמינם, כי השם ‘סוּלָה’ ירתיע עורכי-דין טובים מלהגן על רוֹסקיוּס הבן. נוסף לכך, זה זמן רב לא ראתה רומא משפט העוסק בנושא רצח אב. נטיית לִבו של הציבור הייתה, אפוא, להאשים את הבן ה’רוצח’. הקושרים הטילו את מלאכת התביעה בידיו של אֶרוּקיוּס, תובע כישרוני במידה לא מבוטלת, אך לא בעל מידות מוסריות. החוגים האריסטוקרטיים שרצו בטובת הבן, הטילו את מלאכת ההגנה על עורך-דין צעיר בן 26 בלבד, ללא ניסיון ‘קרבי’, אשר זו הייתה לו טבילת האש הרצינית הראשונה ב’שדה הקרב’. איש לא האמין כי יצליח לזכות את רוֹסקיוּס.

קיקֶרוֹ היה גאה בנאומו וראה בו את אחד מנאומיו הטובים ביותר, אולי משום היותו אדם כה צעיר. לימים כתב: ‘אך בעיקר זוכים לתהילה ולתודה הסנגורים, בייחוד אם קורה לפעמים שהם מגנים על מישהו הנראה מאוים ומותקף על-ידי אישיות תקיפה ובעלת כוח, כפי שעשיתי תכופות במקרים שונים, וגם בהיותי צעיר, נגד עָצמתו של קוֹרנֶליוּס סוּלָה, לטובתו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, איש אַמֶריָה; ונאום זה, כידוע לך, יצא לאור וניתן להשיגו.’[157]

1. רואה אני, שופטים נכבדים, כי אתם מתפלאים על כך שבעוד נואמים ידועי שם ואזרחים רמי מעלה נשארו לשבת רתוקים במקומותיהם, אני, יותר מכל אלה האמורים לעמוד ולטעון בפניכם, פונה אליכם, מה עוד שאיני יכול להשתוות אליהם – לא בגיל, ולא בסמכות. כל מי שאתם רואים אותם בבית-הדין, מחזיקים בדעה כי הוא הואשם באשמת שווא של פשע חסר תקדים, ולכן יש להתנגד לה. אך אין הם מעִזים לקחת על עצמם את תפקיד ההגנה משום נסיבות הזמן הבלתי נוחות. לכן הם באו היום בהמוניהם כדי למלא את חובתם. הם שותקים, משום שהם רוצים להתרחק מסכנה.

ומה הצעד הבא? האם אני האמיץ מכולם? בשום פנים לא. האם אני שואף למלא את תפקידי יותר מאחרים? האמת היא, שאיני רוצה להיות כזה, אלא למנוע אחרים מלעשות זאת. מה, אם כן, הסיבה שהניעה אותי, יותר מאחרים, לקבל את המקרה של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס? זאת הסיבה: לו אחד מן האנשים האלה שאתה רואה כי הוא תומך במרשי (וכולם הם אנשים נכבדים בעלי השפעה), היה מגן על רוֹסקיוּס, הוא היה צריך לדבר על בעיות פוליטיות,[158] ביניהן דברים שאי אפשר להסתירם, ויהיה עליו לדבר יותר ממה שאמור היה לדבר. אני, לעומתו, חופשי לדבר ככל העולה על רוחי בלי לחשוש, שמא יתפרסמו דבריי ויהפכו לנחלת הציבור. הסיבה השנייה היא, שאחרים, הבאים ממעמד נכבד – אי אפשר להתעלם מדבריהם, שכן גילם וניסיונם אינם מאפשרים להם לפלוט הערה לא זהירה.

אך אני מדבר ללא מגבלות, ואפשר להתעלם ממה שאני אומר, שהרי טרם נכנסתי לקריירה ציבורית,[159] או אפשר לסלוח לי משום גילי הצעיר, אף שרעיון המחילה, או אפילו חקירה משפטית, בוטלו ברומא.[160] סיבה נוספת היא, כי ייתכן שהאחרים אשר נתבקשו לדבר בעד סֶקסטוּס רוֹסקיוּס או נגדו, דימו בנפשם כי יוכלו לעשות זאת בלי לפגוע בקשרי מחויבותם. אני, לעומת זה, נתבקשתי לעשות זאת על-ידי אנשים, שלידידותם, לאדיבותם ולמעמדם היה משקל מכריע בהחלטתי, ולא יכולתי להתעלם מן הרצון שגילו כלפיי, אף לא לבזות את סמכותם ולא להקל ראש ברצונותיהם.

2. אלו הסיבות אשר הניעו אותי לטפל במקרה הזה. אני בוודאי איני היחיד הנֵחן בכישרון הדיבור הטוב ביותר, אלא שאני היחיד היכול לדבר בלי להיות מעורב בסכנות. לא נבחרתי כדי שלסֶקסטוּס רוֹסקיוּס תהיה ההגנה הטובה ביותר, אלא כדי למנוע את הפקרתו.

אתם יכולים, אולי, לשאול מהי האימה, מהו הפחד אשר אחז באנשים מצוינים רבים אשר היו אמורים, בהתאם למנהגם, להגן על חיי אדם ועל רכושו. אין זה מפתיע שאינכם יודעים על כך, מאחר שהמאשימים העלימו בכוונה את הסיבה למשפט זה. אם כן, מהי הסיבה? הנה היא: רכושו של אביו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס שווה כ-6 מיליון סֶסטֶרטים;[161] בשמו של אדם אמיץ ונאור, לוּקיוּס סוּלָה, שאת שמו אני מזכיר ביראה גדולה, מופיע עתה אדם, אולי האיש החזק ביותר במדינה, הטוען כי קנה רכוש זה במחיר 2,000 סֶסטֶרטים. כוונתי ללוּקיוּס קוֹרנֶליוּס כריסוֹגוֹנוּס. כל מה שהוא דורש מכם, שופטים נכבדים, הוא, שמאחר שקנה באופן בלתי חוקי את הרכוש העצום והנהדר הזה, שאינו שלו, אלא של מישהו אחר, ומאחר שהוא רואה, כי חייו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס הם לו מכשול להנאה מרכוש הזה, שומה עליכם להסיר כל דאגה מלִבו ולשים קץ לחששותיו. כל עוד סֶקסטוּס רוֹסקיוּס קיים, סבור כריסוֹגוֹנוּס, כי אינו יכול להחזיק ברכוש כה עצום ויקר של אדם חף מפשע זה; רק אם רוֹסקיוּס יורשע וייאלץ לצאת לגלות, הוא מקווה, יוכל ליהנות ולשקוע בחיי מותרות שהשיג בפשעו. כריסוֹגוֹנוּס קורא לכם להסיר מלבו דאגה שאינה מניחה לו לא ביום ולא בלילה, ולהיות שותפיו בקבלת שלל מופקר זה.

אם דרישה זו נראית לכם צודקת והגונה, שופטים נכבדים, יש גם לי דרישה משלי, שהיא מתונה הרבה יותר, ואני משוכנע שהיא גם הגיונית יותר.

3. קודם כול, אני מבקש מכריסוֹגוֹנוּס להסתפק ברכושנו ובנכסינו, ולא למצוץ את דמנו. שנית, אני מבקש מכם, שופטים נכבדים, להתנגד למנוולים עזי פנים האלה, להקל על מצוקותיו של אדם חף מפשע, ובמקרה של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, להרחיק מאתנו כל סכנה המאיימת על כולנו; אך אם יתגלה בסיס להאשמה או לחשד כלשהו לגרימת פשע, או אם תימצא סיבה קלושה ביותר להאשימו, ולבסוף, אם אתם מגלים כל סיבה אחרת מלבד השלל שדיברתי עליו, אין אנו מתנגדים שסֶקסטוּס רוֹסקיוּס ישלם בחייו כדי לספק את תאוות הבצע של אנשים אלה. מצד שני, אם יתברר, שמקרה זה – מטרתו היא לספק את תשוקותיהם של האנשים שלעולם אי אפשר לספקם, ואם יתברר, כי האשמת סֶקסטוּס רוֹסקיוּס נועדה לגַבּות את ההשתלטות על שלל עשיר ונהדר זה – האם אין זו החמורה מכל ההשפלות, שאתם אחראים לה בכך שאתם מסייעים להם בכך שנתתם את קולכם בשבועה להשיג את מה שהם היו רגילים בעבר להשיג בעזרת פשע אלים?

אתם נבחרתם לסנט מבין שאר האזרחים הודות להתנהגותכם הערכית, ונקראתם מן הסנט כדי להרכיב בית-דין זה הודות לחוש הצדק הישר שלכם.[162] אותם רוצחים וגלדיאטורים דורשים מכם שיורשו להתחמק מן העונש שהיו אמורים לפחוד ולירוא ממנו – לא רק בגלל מעשיהם הנפשעים, אלא גם משום שהם עלולים לעזוב את בית-המשפט כשהם עמוסים לעייפה מן השלל שלקחו.

4. פשעים נוראיים ואכזריים אלו – אני חש, כי איני מסוגל לתאר אותם בשפה המתאימה, איני יכול להתלונן עליהם בעָצמת לשוני הראויה, ואיני יכול להביע את זעמי עליהם באותה חירות שהייתי רוצה להתבטא בה; כישרונותיי הדלים, צעירותי והזמנים שאנו חיים בהם מונעים את השימוש במילים מרשימות ומשכנעות. יש לי סיבה טובה לפחוד. כיצד יוכל אופיי הצנוע להתמודד עם כבודכם ועם מצוינותכם, עם כוחם של מתנגדיי ועם הסכנות המאיימות על סֶקסטוּס רוֹסקיוּס? מסיבות אלה אני מפציר בכם, שופטים נכבדים: הקשיבו לדבריי במלוא תשומת-הלב והאזינו לי ברוח אוהדת. אני בוטח ביושרכם ובשיפוטכם הצודק, שכן לקחתי על עצמי תפקיד שהוא גדול מכוחותיי. אם תוכלו להקל במידה כלשהי את הנטל המוטל עליי, אשתדל, שופטים נכבדים, לעמוד במשימה ככל שאוכל בעזרת מאמציי ובמחויבות שבי. אך אם תינטשו אותי, ואיני מצפה שכך יהיה, לא יעזוב אותי אומץ לבי; אעשה כמיטב יכולתי להשלים את המשימה שנטלתי על עצמי. אם לא אצליח לעמוד במשימה, אני מעדיף לקרוס תחת נטל תפקידי, ובלבד שלא אבגוד במשימתי, שהוטלה עליי בהתאם לכבודי, או לנטוש אותה בהיעדר אומץ לב.

גם אתה, מַרקוּס פַניוּס,[163] אני מפציר בך, הרשה לשנינו, לי ולרפובליקה, לראות בך את אותו האיש שהעם הרומי ראה אותו מכהן כנשיא בית-הדין במושב הקודם.

5. ראה את הקהל העצום שבא בהמוניו לצפות במשפט. אפשר לראות, כי כל אחד מצפה בשקיקה למשפט הוגן ורציני. זה משפט הרצח הראשון המתקיים לאחר פסק זמן ארוך, אף שבינתיים אירעו רציחות אכזריות רבות. לכן מצפה ממך כל אחד, שכל זמן שאתה מכהן כפּרַיטוֹר[164] בבית-דין זה, תוכל להתמודד עם שפיכות דמים המתבצעת בגלוי מדי יום. במקרים משפטיים אחרים נהוג, כי התביעה היא הדורשת להחמיר בעונש; היום זה תורנו, הנאשמים, להגיש תביעה. אנו מבקשים ממַרקוּס פַניוּס ומכם, שופטים נכבדים, להעניש את הפושעים בכל חומרת הדין, להתנגד באומץ מול האנשים אכזריים אלה; מוטב, שתחשבו מה יקרה, אלא אם כן תגלו את מחשבותיכם באופן גלוי וברור במתן פסק הדין כאשר התאווה, הרשעות והנטייה לפשע יגיעו לשיאים כאלה, עד כי בכל מקום יתבצעו מעשי רצח – לא רק ברחובות, אלא גם בפוֹרוּם, ממש לפני בית-הדין שלך, מַרקוּס פניוס, ממש לרגליך וליד הספסלים, שאתם, שופטים נכבדים, יושבים עליהם.

לשם מה מתקיים משפט זה, אתם חושבים, אם לא כדי למנוע התנהגות מופקרת מסוג כזה? הם, המאשימים, אשר השתלטו על רכושו של האיש שאני מגן עליו, לא השאירו אחריהם מאומה אלא חורבן והרס; הם המאשימים, המבקשים ליהנות ממות אביו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, אשר לא רק גרם לסֶקסטוּס רוֹסקיוּס הבן צרות, אלא גם הביא להתרוששותו; הם המאשימים, אשר רצו נואשות לרצוח את מרשי, שאני מגן עליו, אשר נאלץ להתייצב בפני בית-הדין הזה מלווה במשמר, שמא יירצח באותו מקום מול עיניכם; ולבסוף, המאשימים, הם אלה שאת עונשם דורש העם, בעוד שהוא, הנאשם, הנו הניצול היחיד מן הטבח הנורא שתכננו.

כדי שתבינו טוב יותר במה מדובר, שופטים נכבדים, שהפשעים שנעשו נוראים יותר מן התיאור שתיארתי אותם, אני מבקש להסביר לכם את השתלשלות הדברים מתחילתם. אז תבינו טוב יותר את הצרות שניחתו על ראשו של איש התמים הזה, את המעשים הנפשעים שלהם ואת מצבה האומלל של הרפובליקה.

6. סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, אביו של מרשי, היה אזרח המוּניקיפּיוּם[165] אַמֶריָה. הודות למוצאו המיוחס, למעמדו ולרכושו היה בקלות לאחד מן האנשים המרכזיים לא רק של העיר, אלא גם של האזור כולו. הוא נהנה מתמיכתן של משפחות חשובות ברומא והיה קשור אליהן ביחסי אירוח.[166] הוא לא שמר רק על יחסי אירוח עם משפחות מֶטֶלוּס, סֶרוויליוּס וסקיפּיוֹ,[167] אלא גם על קשר אישי עם משפחות אלו שאת שמן הזכרתי, הודות לאופיין האצילי ולמעמדן. זה כל מה שהיה לו, ואת הקשר הזה הוריש לבנו; עתה נמצאת הירושה בידי גנבים שבאו מתוך משפחתו ותפסו אותה בכוח. חייו ושמו הטוב של הבן נקי הכפיים מוגנים על-ידי ידידיו ועל-ידי אורחיו של האב. רוֹסקיוּס האב היה תמיד תומך נלהב של האצולה הרומית, בייחוד במלחמת האזרחים האחרונה.[168] כאשר מצבם ושלומם של כל אחד מאנשי האצולה היה בסכנה, הגן עליהם יותר מכל אחד אחר באזור הודות למאמציו, להתלהבותו ולהשפעתו. הוא סבר, כי מחובתו להילחם למען מי שהודות להם הפך לאיש נכבד ביותר בקרב חבריו האזרחים. כאשר הושג הניצחון, ונסתיימה המלחמה, אנשים אשר נחשבו כמשתייכים לסיעה היריבה – רכושם הוחרם.[169] כל אותו זמן ביקר רוֹסקיוּס ברומא כמה פעמים, ומדי יום הופיע בפוֹרוּם לעיני כול. הוא נראה כמי שחוגג את ניצחון האצילים יותר מאשר כמי שפוחד שמא ימיט על עצמו אסון.

קשר עתיק יומין היה בין רוֹסקיוּס האב לבין שניים אחרים שנקראו רוֹסקיוּס מאַמֶריָה; את אחד מהם אני רואה יושב על ספסלי המאשימים, ואילו השני, כך אני שומע, השתלט על שלוש אחוזות אשר בבעלותו של מרשי. אילו יכול היה רוֹסקיוּס האב לשמור על עצמו מפני עוינותם של מי שפחד מהם תמיד, קרוב לוודאי שהיה היום בין החיים. אתם מבינים, שופטים נכבדים, אכן היו לו סיבות טובות לחשוש מפניהם. הרשו לי לספר לכם על שני אנשים אלה: טיטוּס רוֹסקיוּס קַפּיטוֹ וזה הנוכח בבית-הדין – טיטוּס רוֹסקיוּס מַגנוּס. קַפּיטוֹ נחשב לגלדיאטור[170] מנוסה ומהולל שזכה בניצחונות רבים; מַגנוּס הצטרף אליו לאחרונה כמאמן. לפני זה החל מַגנוּס את צעדיו הראשונים; עתה עלה על רבו ברשעותו ובנבזותו.

7. כאשר היה מרשי סֶקסטוּס רוֹסקיוּס באַמֶריָה, וטיטוּס מַגנוּס ברומא, כאשר הבן עסוק באחוזות[171] שלו בהיותו מסור לעבודות השדה ולניהול המשק כפי שרצה אביו, ומַגנוּס היה תמיד ברומא, נרצח באחד הלילות רוֹסקיוּס האב ליד מרחצאות פַלַקינה[172] בשובו לאחר שסעד את לבו. אני מקווה, שלנוכח מה שקרה, אין להטיל ספק בזהותו של החשוד ברצח, אלא אם כן יוכיחו העובדות באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הדבר הוא רק בגדר חשד. לכן שופטים נכבדים, אנא החליטו אם מרשי אכן היה מעורב בפשע.

לאחר הירצחו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס האב הגיעו הידיעות על כך לאַמֶריָה באמצעותו של אחד בשם מֶליוּס גלַאוּקוּס, אדם ללא אמצעים, עבד משוחרר, לקוחו וחברו של טיטוּס רוֹסקיוּס. הוא הביא את הידיעות – לא לבית בנו, אלא לאויבו (של אביו), טיטוּס קַפּיטוֹ. אף שהרצח בוצע שעה לאחר רדת הלילה, הגיע גלַאוּקוּס לאַמֶריָה רק עם אור ראשון. במשך עשר שעות גמא מרחק של 56 מילין בנסיעה במרכבות קלות. מטרתו לא הייתה רק להיות הראשון לבשר את הבשורה המשמחת על הירצחו של האויב, אלא גם להראות לו את דמו של הנרצח, שטרם יבש על הסכין ששלף מן הגופה כמה שעות קודם לכן. ארבעה ימים לאחר מכן שמע על כך כריסוֹגוֹנוּס, ששהה אז במחנהו של לוּקיוּס סוּלָה בווֹלַטֶרַאי.[173] ידוע היה גודלו העצום של רכושו של הנרצח – טיבן המעולה של שלוש עשרה האחוזות, כמעט כולן ליד הטיבֶּר, וידוע עד כמה היה מרשי חסר אונים ומבודד. מאחר שאביו, אדם ידוע ואהוד, נרצח ללא קושי מיוחד, יהיה קל מאוד להיפטר מן הבן, החי בכפר, אינו מוכר ברומא, ואינו חושד במאומה. קַפּיטוֹ ומַגנוּס הבטיחו את עזרתם לשם כך.

8. לא אלאה אתכם יתר על המידה, שופטים נכבדים. הקנוניה נרקמה. באותו זמן לא הזכיר איש את הפרוֹסקריפּציוֹת. אפילו מי שפחדו מהן, חזרו עתה לביתם, בהאמינם כי חלפה הסכנה. למרות זאת נכלל שמו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, תומך נלהב של האצולה, ברשימת הפּרוֹסקריפּציוֹת.[174] כריסוֹגוֹנוּס הפך לקונה.[175] שלוש אחוזות, בוודאי המשובחות שבהן, נמסרו לקַפּיטוֹ, ועתה הן בבעלותו. שאר הרכוש נתפס על-ידי מַגנוּס, שפעל, כפי שהוא מודה, למענו של כריסוֹגוֹנוּס. הרכוש, שערכו נאמד ב-6,000,000 מיליון סֶסטֶרטים, נמכר ב-2,000 סֶסטֶרטים.

אני בטוח, שופטים נכבדים, כי כל זה נעשה ללא ידיעתו של סוּלָה. בשעה שהוא משפץ את העבר ומתכונן לקראת מה שיקרה בעתיד, יהיה אשר יהיה, כאשר רק לו הזכות לקבוע מתי יהיה שלום ומתי תפרוץ מלחמה, וכאשר כל אחד נושא את עיניו רק אליו, ומאחר שהוא מנהל כל דבר בשעה שהוא עסוק בעניינים כה חשובים עד כי הוא מוצא בקושי זמן לנשום – לא קשה להבין איך לא שם לב לעניין זה, בייחוד שאנשים רבים הצופים בו רואים עד כמה הוא עסוק, וכאשר דעתו מוסחת, זו להם הזדמנות לעשות משהו מן הסוג שאנו עוסקים עתה. סוּלָה הוא ה’מאושר’,[176] ואכן הוא כזה, ואי אפשר שתהיה מאושר, אלא אם כן נמצא אצלך בבית כה גדול עבד אחד לא ישר או עבד משוחרר.

כפי שאמרתי, מַגנוּס, שליחו של כריסוֹגוֹנוּס, בא לאַמֶריָה והשתלט על האחוזות של מרשי. בטרם הצליח האיש האומלל, הלום מצער, להשלים את טקסי קבורת אביו, זרק אותו מַגנוּס מביתו עירום וסילק אותו מן האח הביתית ומאלי הבית. עתה הפך מַגנוּס לבעליו של הרכוש העצום הזה; זה שחי בעבר בדוחק באמצעיו הדלים, הפך להיות בעליו של רכוש שהיה שייך לאחר, אדם יהיר ובזבזן. חלק גדול מן הרכוש העביר בגלוי לביתו; בחשאי העביר עוד. הוא נהג בפזרנות כאשר חילק לתומכיו כסף ביד נדיבה, ומה שנשאר מכר במכירה פומבית.

9. השערורייה הנבזית זעזעה כל כך את תושבי אַמֶריָה, עד כי העיר כולה מלאה בכי ונהי. כל השתלשלות העניינים האומללה התרחשה מול עיניהם. הם ראו את הרצח האכזרי של מנהיגם החבר-אזרח סֶקסטוּס רוֹסקיוּס; הם לא האמינו למראה עיניהם, כאשר ראו את בנו נשאר ללא הירושה הגדולה, וראו כיצד הפושע הנבזי מונע ממנו גישה לקבר אביו. לאחר מכן התקיימה המכירה השערורייתית של הרכוש, תפיסתו על-ידי אחרים, גנֵבה, שוד ומתן פרס לפושעים. לא היה ביניהם אפילו אחד שלא היה רוצה לראות את הרכוש כולו עולה באש, ובלבד שלא לראות את מַגנוּס מביט בעיניו התאוותניות על רכושו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, אדם מצוין ומוערך. בהתאם לכך הוציאו הדֶקוּריוֹנים,[177] בשיתוף עשרת החברים במועצת העיר,[178] צו כי עליהם לדווח ללוּקיוּס סוּלָה על טיבו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, להגיש תלונה על התנהגותם הנבזית של אנשים אלה, ולבקש ממנו לשקם את שמו הטוב של האב ולהחזיר את הרכוש לבנו החף מפשע. אני מבקש מכם להקשיב לצו (הצו הוקרא).

המשלחת הגיעה למחנהו של סוּלָה. ברור לכול, שופטים נכבדים, כי כל המעשים והשערוריות האלה בוצעו ללא ידיעת סוּלָה. כאשר הגיעה המשלחת, יצא כריסוֹגוֹנוּס לפגוש אותם בעצמו. הוא אף שלח אליהם כמה אנשים רמי מעלה לשכנעם לא לפגוש את סוּלָה אישית, והבטיח להם, שהוא, כריסוֹגוֹנוּס, יעשה כל דבר כדי למלא את חסרונם. כריסוֹגוֹנוּס היה מעדיף למות, ובלבד שסוּלָה לא ידע מה עולל. השליחים היו בני הדור הישן, אשר שפטו את אופיו של אדם לפי ראות עיניהם. כאשר כריסוֹגוֹנוּס, רועד מפחד, הבטיח להם, כי ישמיט את שמו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס מרשימת הפרוסקריפציות[179] וימסור לידי הבן את האחוזות הלא תפוסות, וכאשר טיטוּס רוֹסקיוּס קַפּיטוֹ, אחד מעשרת חברי המשלחת, הבטיח להם כי כך ייעשה, האמינו לו וחזרו לאַמֶריָה בלי שהביאו את העניין בפני סוּלָה.

בתחילה דחו האנשים האלה את העניין מיום ליום, ואז טיפלו בו בעצלתיים, ולבסוף לא עשו דבר. כך היתלו בחברי המשלחת. לבסוף, קל לראות כי קשרו קשר לרצוח את מרשי סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, בהבינם שאי אפשר להחזיק ברכוש כל עוד בעליו חי.

10. כאשר הבחין רוֹסקיוּס בכל הנעשה, שמע לעצתם של ידידיו ושל קרוביו ונמלט לרומא; שם מצא מקלט אצל קַיקיליָה, אחותו של נֶפּוֹס ובתו של בַּליַאריקוּס.[180] כבוד גדול הוא לי להזכיר את שמה כמי שעמדה בקשרים הדוקים עם אביה. באישה זו, שופטים נכבדים, נשארו שרידים של מה שהיה פעם תחושת חובה, ולכן היא הייתה מופת לאחרים. היא הכניסה לביתה את סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, כשהוא חסר כול, מסולק מביתו ומרכושו, נמלט מאיומיהם ומנשקם של המנוולים. כאשר כל אחד כבר היה מיואש ממצבו, באה היא כדי לעזור לחבר בצרה. הודות לטוב לִבה, לנאמנותה ולדאגתה נכלל שמו ברשימת הנאשמים בעודו בחיים, וזה טוב יותר מששמו היה נכלל ברשימת המוחרמים לאחר מותו.

כאשר הבינו אויבים אלה, כי חייו מוגנים היטב, וכי אין להם סיכוי להמיתו, תכננו תכנית נפשעת ונועזת להאשים אותו ברצח אב.[181] הם ביקשו להשיג למטרה זו תובע בעל ניסיון מסוים, ותכננו תכנית נפשעת ונבזית: הם החליטו להאשימו ברצח אביו. שנית, מאחר שאין בידם ראיה ממשית כלשהי נגדו, ינצלו את הזמן שאנו חיים בו, כנשק נגדו. הם האמינו, כי מאחר שזה זמן רב לא התקיים משפט, יורשע, בוודאי, האיש הראשון שיעמוד למשפט. השפעתו של כריסוֹגוֹנוּס תמנע הגשת עזרה לרוֹסקיוּס. מילה לא תיאמר על מכירת הרכוש או על הקשר שנוצר. רק האשמה ברצח אב, פשע מחריד לכשעצמו, תספיק כדי לחסלו ללא קושי; איש לא יעז להגן עליו.

מחזיקים בתכנית זאת, מטורפת לכשעצמה, מסרו לידיכם את האיש אותו רצו להרוג,[182] בתקווה שמאחר שהם עצמם אינם יכולים לבצע זאת, אתם תהיו מי שיוציא לפועל את זממם.

11. על מה תהיה תלונתי הראשונה? במה בדיוק, שופטים נכבדים, עליי להתחיל? האם עליי לפנות לעזרת האלים בני האלמוות, או לעזרתו של העם הרומי, או שמא אליכם, שופטים נכבדים, אשר ברגע זה ממש הסמכות העליונה היא בידיכם? האב נרצח באכזריות, אויביו צרו על ביתו, רכושו נלקח, נתפס ונבזז, חיי בנו היו בסכנה, כשבגידה וחרב מאיימים עליהם; איזה סוג של פשע לא נכלל ברשימת מעשי העוול האלה? אך הם ממשיכים להוסיף חטא על פשע. הם מדמיינים אשמה שאינה נתפשׂת, מאשימים, ובכספי מרשי משחדים עדים כדי להעיד נגדו; כך הם מאלצים את האיש האומלל לבחור: האם הוא מעדיף למסור את גרונו לטיטוּס רוֹסקיוּס, או מעדיף להיות קשור בתוך שק?[183] בשניהם ימות מוות נקלה. הם האמינו, כי עדי הגנה לא יבואו להעיד לטובתו. הם צדקו. אך אדם אחד, המוכן לדבר ללא מורא ולהגן עליו בנאמנות, ולזה הוא בוודאי זקוק, אכן ישנו.

ייתכן, שכאשר נטלתי על עצמי את המקרה הזה, פעלתי בפזיזות משום גילי הצעיר, אך מאחר שכבר הסכמתי לקבלו, כאשר איומים, טרור וסכנות מאיימים עליי ללא הרף מכל עבר, חי הֶרקוּלֶס, אתייצב מולם כחומה בצורה. החלטתי לומר לא רק את מה שעליי לומר במקרה זה, אלא גם לומר את הדברים באומץ וללא מורא. לא אתחשב, שופטים נכבדים, בשיקול כלשהו, יהיה מפחיד ככל שיהיה, להפעיל עליי לחץ; רק הרצון למלא את חובתי הוא שינחה אותי. האם יש אדם אשר הוא כה אטום, עד שלא ירים את קולו, ולא ישים לב למראה מעשים אכזריים כאלה? רצחתם את אבי,[184] אף שלא היה ‘מבוקש’;[185] לאחר שנרצח, הכנסתם את שמו לרשימת הפּרוֹסרקיפּציוֹת. אותי גירשתם מביתי בכוח. השתלטתם על אחוזתי. מה עוד אתם רוצים? האם באתם לספסלים אלה חמושים כולכם כדי לדאוג שסֶקסטוּס רוֹסקיוּס אכן יירצח?

12. האיש הנבל ביותר שהכרנו ברומא בתקופה האחרונה היה גַיוּס פימבּריָה,[186] ואולי הוא גם המטורף מכולם, כפי שכל אחד יודע, למעט מי שהם מטורפים בעצמם. בהלווייתו של גַיוּס מַריוּס היה הוא האחראי לפציעתו של קווינטוּס סקַיבוֹלָה,[187] האיש המכובד והנערץ ביותר במדינה. אין זה המקום להפליג בשבחיו של סקַיבוֹלָה, ואפילו היה, אין מה להוסיף על מה שחקוק בזיכרונו של העם הרומי. לאחר המתקפה, כאשר פימבּריָה שמע כי סקַיבוֹלָה עלול להחלים מפצעיו, הודיע כי החליט לתבוע אותו. כאשר נשאל באיזו אשמה הוא מאשים את האיש, שכל אחד סבור היה כי זכה לשבחים ללא גבול, השיב כפי שמשוגע היה משיב: ‘משום שגופו מיאן לקבל את חדירת כלי הנשק כולו לתוכו.’ העם הרומי לא חזה מעולם בתופעה מבישה כזו, להוציא רצח סקַיבוֹלָה אשר המיט אסון על כולנו כאיש אחד; סקַיבוֹלָה נרצח על-ידי אותם אנשים שאת חייהם ניסה להציל בפשרה ובפיוס.

האם אפשר למצוא דמיון בין המקרה שלפנינו לבין מה שאמר ועשה פימבּריָה? אתם מאשימים את סֶקסטוּס רוֹסקיוּס. מדוע? מפני שנמלט מידיכם? משום שסירב להירצח? הפשע שביצע פימבּריָה, נראה מחריד יותר מפני שסקַיבוֹלָה היה הקָרבן, אך האם הפשע הנוכחי נגד רוֹסקיוּס, שבוצע על-ידי כריסוֹגוֹנוּס – אפשר לסבול אותו רק משום שהוא נגד רוֹסקיוּס? אם כך, בשם האלים בני האלמוות, על מה, בעצם, יש להגן? לשם מה דרוש איש בעל כישרון דיבור שיגן עליו, או לשם מה דרושה צחות לשונו של נואם? אין הבדל, שופטים נכבדים; הרשו לי לגולל את אשר אירע לנגד עיניכם; אנא בחנו אותו היטב; זה יאפשר לכם להבין היטב במה מדובר, על מה אני מדבר, ומהי הדרך שתאפשר לכם לפסוק את דינכם.

13. ככל שאני יכול להעריך, שלושה מכשולים[188] ניצבים היום מול סֶקסטוּס רוֹסקיוּס: האשמה שמתנגדיו מטילים בו, התנהגותם האלימה וכוחם. בידוי האשמה הוא מעשה ידיו של אֶרוּקיוּס, את האלימות מעודדים מַגנוּס וקַפּיטוֹ, והכוח הוא בידיו של כריסוֹגוֹנוּס, שהשפעתו עצומה, והוא מפנה אותה נגדנו. אני מבין, שחובתי היא לדון בכל אחד מן הנושאים האלה, אבל כיצד? איני יכול לדון בכולם באותו אופן, שהרי הנושא הראשון הוא בתחום אחריותי, בעוד ששני הנושאים האחרים – העם הרומי הועיד אותם לכם. תפקידי הוא, אפוא, להפריך את ההאשמה; חובתכם היא להתנגד לאלימות, להרוס ולסלק בהזדמנות הראשונה את הכוח המסוכן והבלתי נסבל של אנשים אלה.

מרשי מואשם בכך שרצח את אביו. אלים בני אלמוות, איזה מעשה נפשע, עד כי כל סוג של פשע נמצא בו! הפילוסופים טוענים, כי הבעת פנים יכולה לפגוע בחובת הכבוד כלפי אב. לאיזה עונש יהיה ראוי מי שנמצא אשם ברצח אביו, כאשר חוקי האדם וחוקי האלים קבעו כי חובה עליו למות, אם יידרש לכך? במקרה זה של פשע כה גדול, כה אכזרי וכה בלתי רגיל, עד כי כל השומע עליו, רואה בו אות מבשר רעות משמים, אלו טיעונים אתה סבור, אֶרוּקיוּס, אתה המשמש כתובע, תצטרך לטעון? האם אינך צריך להראות את טבעו הפראי ואת התנהגותו האלימה, את חייו המופקרים בכל פשע ובכל חטא, בקיצור, אופי מושחת ונבזי? אבל לא העלית לדיון אף אחת מן ההאשמות שלך נגד סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, אפילו לא בדרך הרגילה של התקפה על אופיו של הנאשם.

14. סֶקסטוּס רוֹסקיוּס רצח את אביו. איזה מין אדם הוא? צעיר מושחת שסטה מדרכו בהשפעת חבורה של חדלי אישים? הרי הוא בן למעלה מארבעים. ללא ספק הוא רוצח בעל ניסיון רב, מתנהג בגסות ומנוסה בביצוע רציחות, אבל לא שמעת רמז על כך מפי התובע. היו אלה, כנראה, חיי המותרות שלו, חובותיו העצומים ותאוות הבצע הבלתי מרוסנת אשר עודדו אותו לבצע את הרצח, אבל האם לא אֶרוּקיוּס ניקה אותו מכל אשמה של חיי תפנוקים, כאשר אמר עליו שהיה לו בקושי מה לאכול, וכי מרשי מעולם לא היה שקוע בחובות? ומה שנוגע לתאוות הבצע שלו, איך היא יכולה להתקיים באדם (כפי שהתובע הטיח בו) שגר תמיד בכפר ועיבד את אדמתו? חיים כאלה מנעו בעדו להיות תאב בצע. אדרבה, היה מסור לתפקידו.

מה, אם כן, דחף את סֶקסטוּס רוֹסקיוּס לבצע מעשה מטורף מעין זה? ‘אביו לא אהב אותו’, אומר המאשים. אביו לא אהב אותו? מדוע? הייתה, בוודאי, סיבה ברורה ומובנת לכך. הרי זה לא ייאמן שבן יהיה שנוא על אביו ללא סיבות ברורות ומוצקות, כפי שלא ייאמן שבן יהרוג את אביו, אלא אם כן יש לו מניעים רבים וכבדי משקל לעשות כך.

נחזור לנושא שלנו ונשאל: אלו חטאים יכלו להיות בבנו יחידו אשר גרמו לאב לשנוא את בנו? הרי ברור כי לא היו לו חטאים. האם היה האב משוגע עד כדי כך שישנא את בנו יוצא חלציו ללא סיבה? ברור, אפוא, כי אם האב לא יצא מדעתו, והבן לא היה מושחת; לא הייתה לאב סיבה לשנוא את בנו, ולבן לא הייתה סיבה לרצוח את אביו.

15. איני יודע, אמר, מה הייתה הסיבה לשנאה הזו. היא הייתה בעבר, כאשר היו לו שני בנים בחיים. הוא רצה כי בנו, זה המת, יהיה תמיד לצדו, ואת הנאשם שלח לגור בכפר, באחוזתו. מה שקרה לאֶרוּקיוּס כאשר העלה לדיון את ההאשמה המגוחכת והמרושעת הזו, קרה לי כאשר הבאתי את הטענות המוצלחות ביותר להגנתו. הוא לא הצליח למצוא הוכחות לאמת את ההאשמות שבדה מראשו.

מה אתה אומר, אֶרוּקיוּס? האם מסר סֶקסטוּס רוֹסקיוּס לבנו נחלות משובחות ופוריות רבות כל כך כדי לעבד את האדמות ולהשגיח עליהן, רק משום שרצה לסלקו ולהענישו? האם אין זה מה שרוצים ראשי משפחות, בייחוד אנשים מסוגו של רוֹסקיוּס הזקן מערי המחוז[189] – שבניהם, אם יש להם, יקדישו את מאמציהם ואת עמלם לניהול הרכוש ויתמסרו רוב הזמן לנהל את רכוש המשפחה? או אולי אומר אתה, שהוא שלח אותו כדי שיסתגר באחוזה, יסתפק רק בארוחה שתינתן לו בביתו וייאלץ לוותר על שאר ההנאות? אך אם יתברר, כי לא רק נועד לנהל את משק, אלא גם קיבל כמה נחלות, שכבר היו שלו כאשר אביו היה בחיים – האם גם אז תתאר את חייו כחייו של מי שגלה לאחוזה וסולק על-ידי אביו?

אתה רואה, אֶרוּקיוּס, עד כמה שונה קו המחשבה שלך מן העובדות ומן האמת? כאשר אבות פועלים כהרגלם, אתה מוצא שעשו זאת כמשהו שאין תקדים לו; מה שנעשה מתוך טוב לב – אתה טוען כי נעשה מתוך שנאה. מה שהעניק האב לבנו, רק מעיד על הערכתו הרבה של האב לבנו, ואתה טוען כי ביקש להענישו. לא שאינך מבין זאת. הבעיה היא, שאין לך כמעט הוכחות שהיית רוצה להשתמש בהן לא רק נגדנו, אלא גם נגד הדברים כמות שהם, נגד התנהגות רגילה של בני אדם ונגד הדעות המקובלות על הכול.

16. אתה טוען, כי לרוֹסקיוּס היו שני בנים. את האחד רצה לצדו, ואת השני שלח לגור בכפר. אנא, אֶרוּקיוּס, קבל בהבנה את מה שאני עומד לומר. איני מתכון לגעור בך, אלא להזכיר לך. רצה הגורל, ואינך יודע מי אביך,[190] לכן נבצר ממך לדעת מה הם רגשותיו של אב כלפי ילדיו. הטבע, לעומת זאת, העניק לך את הזכות לקחת חלק לא קטן בתרבות האנושית.[191] אני מבקש להביא דוגמה מן המחזה על הבמה.[192] האם אתה סבור באמת, שהאיש הזקן במחזה של קַיקיליוס[193] אינו מעריך את בנו אֵוּטיכוּס הגר בכפר יותר משהוא מעריך את בנו השני, כַירֶסטרַטוּס, כך שמו, אני חושב? את האחד הוא משאיר בעיר לצדו כסימן לכבוד שהוא רוחש לו, ואת השני הוא מגרש לכפר כאילו הוא ראוי לעונש.

‘מדוע אתה נטפל לעניינים שוליים שאינם קשורים לנושא’, תשאל. אכן, באותה מידה אני מבטיח לך שאין לי קושי כלשהו, בלי שאצטרך לסטות הרבה מן הדרך, להמציא שמות רבים ככל שתרצה של חבריי לשבט או של שכנים אשר היו רוצים, כי ילדיהם האהובים ייהפכו לעובדי אדמה. תהיה זו פגיעה באמון למסור שמות של אנשים פרטיים, מפני שאיש אינו יודע, אם היו שמחים ששמותיהם יוזכרו באופן כזה. סיבה נוספת היא, שאין איש המכיר טוב יותר את אֵוּטיכוּס משהוא מכיר את שאר הנפשות הפועלות. בכלל, אין זה משנה כלל, אם אני משתמש בשמו של אדם צעיר זה במחזה קומי או בשמו של מישהו אחר, נאמר, מאזור וֶיֵי.[194]

אני סבור, כי הסיפורים האלה נוצרו על-ידי המשוררים, כדי שנוכל לראות באמצעותם את התנהגותנו ולקבל תמונה מהימנה על חיי היום-יום שלנו. חזור, בבקשה, אל הדרך שתוביל אותך אל המציאות הריאליסטית, ותבין, כי אלה הדברים שראשי משפחות נכספים אליהם לא רק באוּמבּריה[195] ובסביבותיה, אלא גם במוּניקיפּיוֹת הישנות שלנו. אז תוכל להבין, כי מאחר שלא היו בידך ראיות מבוססות, פירשת את התנהגותו הערכית מאוד של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס כמעשה של עוול ושל חטא.

17. הבנים הפכו לעובדי אדמה לא רק משום שהם מצייתים להוריהם. אני עצמי מכיר אנשים רבים, ואני בטוח שאתה ביניהם, הנלהבים לעסוק בחקלאות ורואים בחיים אלה של עבודת אדמה, שאתה רואה בהם חיים של בושה ושל אשמה, את החיים המכובדים והיפים ביותר. באשר לרוֹסקיוּס, כיצד אתה מעריך את התלהבותו ואת כישרונו בענייני עבודת אדמה, כאשר אני למד מקרוביו, אנשים טובים באמת, כי אינך מומחה במקצועך כתובע יותר משהוא מומחה במקצועו שלו. אני סבור, כי מאחר שכריסוֹגוֹנוּס מצא הנאה רבה בכך שהשאירוֹ ללא נחלה כלשהי, הוא ישכח את מקצועו ויאבד את התלהבותו להיות עובד אדמה. חבל מאוד, שכן הוא ראוי לטוב יותר. אף שהדבר משפיל ומעליב, הוא יקבל זאת בשוויון נפש, שופטים נכבדים, אם פסק-דינכם יאפשר לו לשמור על חייו ועל שמו הטוב. עם זאת הוא אינו מוכן להתייחס לכך בשוויון נפש, משום שהוא נקלע למצוקה בגלל אחוזותיו הרבות והמצוינות, ומשום שהמאמץ הרב שהשקיע בהן עלול לשמש בסיס להאשמה נגדו. הרי זה נראה נורא שהוא לא רק מעבד את האדמה למען מישהו אחר, אלא גם עומד להיות נאשם משום שעיבד אותן.

18. בוודאי היית, אֶרוּקיוּס, תובע מגוחך, לו נולדת בתקופה שאנשים נלקחו בה מאחורי המחרשה כדי להיות קונסולים. מאחר שאתה רואה את עבודת החקלאי כפשע, היית, ללא ספק, רואה באַטיליוּס[196] המפורסם אדם מושפל ובלתי ראוי, כאשר המשלחת מצאה אותו זורע את שדהו במו ידיו. אבל שומו שמים, לאבותינו הייתה דעה אחרת על אַטיליוּס ועל אחרים הדומים לו, ודווקא משום שכך נהגו, במקום להשאיר לנו מדינה קטנה ביותר ובלתי חשובה, מסרו לנו מדינה גדולה ועשירה, וגם השקיעו עמל אין קץ בִמקום לחפש בתאווה נחלות של אחרים. הודות לכך הוסיפו לרפובליקה ערים, אדמות ועמים, ובכך הרחיבו את שלטונו של העם הרומי.

איני מביא נתונים אלה כדי להשוות בינם לבין מה שנידון עתה. כל מטרתי היא להראות, שבתקופת אבותינו הקדישו אנשים מן המעמד הגבוה ביותר ובעלי עמדה, אשר היו אמורים להיקרא לאחוז בהגה המדינה, חלק ניכר מזמנם לעיבוד אדמותיהם. לכן סבור אני, כי יש לבקש סליחה מאדם אשר הכריז על עצמו כעל איש אדמה בכך שהוא גר תמיד בכפר, בייחוד שלא היה דבר שהיה משמח יותר את אביו, גורם הנאה לעצמו או מכובד יותר, בעיניו.

לכן אני סבור, אֶרוּקיוּס, כי השנאה היוקדת של האב כלפי בנו מתבטאת בכך שהוא מאפשר לו להישאר ולעבד את קרקע. היש משהו נוסף? ‘ודאי שיש’, השיב. הוא התכוון לנשל אותו מן הירושה. אני שמח לשמוע זאת. סוף-סוף אני רואה, שאתה אומר דברים הקשורים לעניין. תסכים אִתי, כי הטיעונים שאתה מעלה הם מטופשים ושטותיים. כך הם נשמעים: ‘מעולם לא הלך למשתה עם אביו.’ מובן שלא. הרי מעולם, למעט באירועים בודדים, לא הלך לעיר. רק לעִתים נדירות הזמין אותו מישהו לביתו. זה אינו מפתיע כלל, שכן הוא לא גר ברומא, ולכן לא יכול היה להיענות להזמנה.

19. הרי אתה בעצמך יודע כי טיעוניך שווים כקליפת השום. הבה נבחן את הטיעון שהתחלנו לעסוק בו; הוא הראיה העיקרית שנשענת עליה השנאה העמוקה ביותר האפשרית: ‘האב התכוון לנשל את בנו מן הירושה.’ איני מתכוון לשאול אותך מאיזו סיבה, אלא כיצד אתה יודע זאת. אתה בוודאי מנית את כל המניעים של האב. כתובע המבין את אחריותו, המעלה האשמה כה רצינית – חובתך היא לפרוס את כל חטאיו של הבן, כדי להסביר מה עורר את כעסו של האב עד כדי שדיכא את רגשותיו הטבעיים וסילק מלבו את הבן, ששכן עמוק בלבו, ולבסוף שכח שהיה אב, דבר שנראה לי בלתי אפשרי, אלא אם כן פָשע מרשי פשע נתעב ביותר.

על כל פנים, אני מרשה לך להעלים עין ממעשי עוול אלה, אשר לא רק שאינך אומר עליהם מאומה, אלא גם מודה שלא היו ולא נבראו. דבריך כי רצה האב לנשל את בנו – אתה חייב להוכיח אותם. מדוע נאמין כי כך קרה? אינך חייב לומר בנידון משהו שיהא אמת, אבל הַמצֵא, לפחות, משהו שיתקבל על הדעת, לפחות שלא תֵירָאה כמי שלועג לצרותיו של מרשי ולכבודם של השופטים.

האב רצה לנשל את בנו. מדוע? ‘איני יודע.’ האם הוא נישל אותו? ‘לא.’ מי מנע בעדו? ‘הוא חשב על זה.’ חשב על מה? למי גילה זאת? ‘לאיש לא.’ אתה מאשים את מרשי בהאשמות כאלו, ולא רק שאינך מביא ראיות להן, אלא אפילו אינך מנסה להוכיח אותן. שופטים נכבדים, האם לא ייחשב מעשה זה לניצול לרעה של בית-הדין, של החוק ושל סמכותכם העליונה בתקווה לסיפוק של תאוות הבצע ושל רווח כספי? כל אחד מאִתנו, אֶרוּקיוּס, מודע לעובדה כי אין איבה בינך לבין סֶקסטוּס רוֹסקיוּס; כל אחד רואה, כי הופעתך בבית-הדין רוויה שנאה כלפיו משום שאתה חומד את רכושו. אם כן, מה עוד יש לומר? לפחות אני יכול לומר, שאפילו השתוקקת לרווח כספי, היה עליך להתחשב ברצינות רבה בחוות דעתם של השופטים עליך ועל החוק הרֶמני,[197] ואי אפשר להתעלם לא מן השופטים, ולא מן החוק הרֶמני.

20. יש בהחלט תועלת בכך שיהיה במדינה מספר רב של תובעים, כדי שהפחד ירתיע אנשים מביצוע של פשע – בתנאי שהתובעים לא ישימו אותנו ללעג. נניח שפלוני חף מפשע, לא עשה מאומה, ובכל זאת הוא בחזקת חשוד. אף שמצבו מעורר רחמים, אני יכול, במידה מסוימת, לסלוח לתובע המגיש תביעה נגדו. מאחר שהתובע ממלמל משהו כדי ליצור רושם כי יש סיבה טובה לתבוע את הנאשם, הוא אינו נראה כמי שפוגע בנו או משמיץ אותנו. זו הסיבה לכך שאפשרנו לתובעים רבים ככל האפשר להתקיים, משום שאם נאשם אדם נקי- כפיים, הוא יכול תמיד לצאת זכאי, בעוד שאדם אשם אינו מורשע כל עוד אינו נתבע. טוב יותר שיזוכה אדם נקי-כפים משיזוכה אדם אשם. מזון לאווזים על הקַפּיטוֹליוּם[198] ממומן בכספי הציבור; כלבים מוחזקים שם כדי להזהיר מפני גנבים. ללא ספק, אין הם יכולים להבדיל בין גנבים לאנשים רגילים, אך הם מרתיעים זרים הנכנסים לקַפּיטוֹליוּם בלילה, מפני שהם נראים חשודים, ומאחר שהם רק חיות, אם הם טועים, הרי זו רק טעות בזיהוי; אך אם הכלבים נובחים כאשר אנשים באים לעבוד את האלים, אני סבור, כי יש לשבור את רגליהם, משום שהתריעו במַקום שאין צורך להתריע בו. כך הוא המקרה של התובעים. כמה מכם הם האווזים המגעגעים, אך אינם גורמים נזק כלשהו; אחרים הם הכלבים היכולים לנבוח ולנשוך גם יחד. אנו דואגים כי יוגש לכם מזון; בתמורה עליכם לתקוף את הראויים לכך. זה מה שאנשים רוצים. במקרים שקרוב לוודאי שאנשים מבצעים בהם פשע, עליכם להשמיע את קולכם כפי שהכלבים נובחים, אבל אם אתם תובעים אדם על כך שביצע רצח בלי יכולת לומר מדוע או כיצד ביצע את הרצח, ואתם נובחים בלי סיבה לחשוד בו, אין סיבה לשבור את רגליכם; אבל אם אני מכיר את השופטים הנכבדים, הם יטביעו על מצחכם את האות k אשר אתם, התובעים, שונאים כל כך, כפי שאתם שונאים את היום הראשון של החודש.[199] בעתיד לא יהיה לכם את מי להאשים, אלא את מזלכם הרע.

21. מה, בעצם, נתת לי שאוכל לסתור אותו, התובע? אלו ראיות הבאת בפני השופטים הנכבדים כדי לשכנעם שאכן מרשי אשם? ‘הוא חשש מלהיות מנושל’ – זה מה שאני שומע ממך, אבל אינך מסביר מדוע עליו לחשוש מכך. ‘אביו התכוון לנשל אותו.’ הוכח זאת. אין הוכחה. אפילו אינך מוסר את שמו של האיש ששמעת זאת ממנו, ואינך אומר למי סיפר את הדברים, ומהו שגרם לך לחשוד בו.

כאשר אתה מעלה האשמה זו, אֶרוּקיוּס, האם אינך אומר באופן ברור: ‘אני יודע מה קיבלתי. איני יודע מה לומר.’ כל מה שאני יודע, הוא מה שאמר לי כריסוֹגוֹנוּס: ‘איש לא יבוא להגן על איש זה, ואיש לא יעז לומר מילה באשר לקניית הרכוש או באשר לחלקו בו.’ שיפוטך הלוקה בחסר גרם לך להגיש תביעת שווא. בשם הֶרקוּלֶס! אילו חשבת כי מישהו ירהיב עוז לעמוד מולך, לא היית מוציא מפיך מילה אחת.

כמה היה זה ראוי מצדכם, שופטים נכבדים, אילו הייתם שמים לב לחוסר היסוד בתביעתו של האיש הזה. כאשר ראה מי הם האנשים היושבים על ספסלים אלה, שאל את עצמו, בוודאי, מי מהם, זה או זה, יגן על הנאשם; לא עלה בדעתו, כי אני אהיה האיש, משום שעד אז לא הופעתי במשפט כלשהו. לאחר שראה כי איש מנוסה ומוכשר לא יגן עליו, התנהג כאדם רגוע, גילה חוסר עניין בנעשה, עד כדי כך שלעִתים התיישב, לעִתים התהלך,[200] מדי פעם קרא לנער אשר אִתו להביא לו ארוחה; בקיצור, כך התייחס אליכם, שופטים נכבדים, ואל בית-הדין כולו כאל מי שנמצאים בחלל גדול שאין בו מאומה.

22. לבסוף סיים את דבריו התיישב. קמתי ממקומי. הוא נשם לרווחה, משום שחוץ ממני, איש לא התכוון לדבר. התחלתי לנאום. שמתי לב, שופטים נכבדים, לכך שהוא מהתל בנו ואינו שם לב לדבריי, ואז הזכרתי את השם כריסוֹגוֹנוּס. כאשר שמע את השם, זינק מיד ממקומו; הוא היה מופתע לגמרי. הרגשתי שהוא חש פגוע. נקבתי בשמו של כריסוֹגוֹנוּס בשנייה ובשלישית. מיד לאחר מכן החלו אנשים להתרוצץ לכל עבר. אני משער, שהודיעו לו כי יש ברומא מי שמתנגד לו, וכי המשפט אינו מתנהל בדרך שציפה לה; כי רכישת הרכוש נחשפה, כי השותפות נתקלת בקשיים, כי סמכותו והשפעתו נחלשו, כי השופטים אכן מגלים עניין בנעשה, וכי ההמון סבור שהעניין אינו אלא שערורייה. לא הערכת נכונה את המצב, אֶרוּקיוּס. אתה רואה שכל דבר משתנה. סֶקסטוּס רוֹסקיוּס מיוצג, אולי לא באופן הראוי, אך לפחות באופן חופשי. האיש שחשבת כי ננטש, זוכה עתה להגנה; מי שחשבת כי ימסרו אותו לך, מקיימים עתה בעצמם משפט הוגן. סוף-סוף נראה את פיקחותך הישנה ואת כישרונך; הודה, כי באת לכאן מלא תקוות כי פה לא יתקיים משפט צדק, אלא תהיה לך כאן הזדמנות לבצע שוד.

המשפט עוסק ברצח אב; התובע אינו מסביר מה הניע את הבן לרצוח את אביו. במקרים של משפטים שוליים ביותר ושל עבירות קלות, כפי שאנו מכירים אותם מן המציאות היומיומית, מטרת החקירה היא, בעיקרה, למצוא את המניע לפשע, אך במקרה של רצח אב אֶרוּקיוּס אינו סבור כי חקירה כזו נחוצה. במקרה של פשע כזה, שופטים נכבדים, המניעים נראים, אָמנם, כתואמים זה לזה ומשלימים זה את זה, ואין להבינם ללא שיקול דעת רציני, אבל המקרה אינו מוכרע על-ידי השערות סתמיות, אין מקשיבים לעד שאינו מהימן, ופסק-הדין אינו מוכרע בזכות כישרונו של התובע. אדרבה, יש להוכיח כי הנאשם ביצע פשעים נוספים בעבר, וכי חייו היו לגמרי בשפל במדרגה – היו בהם לא רק שחיתות, אלא גם אלימות וטירוף דעת. ואפילו אפשר להוכיח את כל זה, חייבים להיות סממנים של פשע שאין לטעות בהם: היכן, כיצד, באמצעות מי ומתי בוצע הרצח; ועד אשר יסופקו ההוכחות הרבות והברורות, אין להאמין כי אכן בוצע פשע אכזרי כזה, מרושע כל כך ונורא כל כך.

יש ברגשות האדם עָצמה לא קטנה; קשרי דם חזקים הם. הטבע עצמו מתקומם מול חשדות המטילים ספק בכך. ללא ספק, זו תופעה בלתי טבעית, ואפילו מפלצתית, שיצור בעל צורה ובעל תבנית אנושית, הדומה לאדם, יתעלה על חיות פרא באכזריותו, כאשר הוא נוטל במרמה ובאופן מביש את אור היום ממי שהוא חייב להם את הנאתו ממראה האור. אפילו החיות המחוברות בקשרי מוצא, מגדלות את פרי בטנן על-פי הטבע.

23. לפני זמן לא רב, כך מספרים, לאחר שסעד את לבו, הלך טיטוּס קלוֹיליוּס אזרח ידוע מטַרַקינָה,[201] לישון בחדר ששכבו בו שני בניו. בבוקר נמצא כשגרונו שסוף. כאשר לא נמצאו אדם חופשי או עבד שאפשר היה לחשוד בהם כי ביצעו את הרצח, הואשמו ברצח האב שני בניו, שישנו ליד אביהם, למרות טענתם כי לא הבחינו בדבר חשוד. במה אפשר היה לחשוד בהם? בזה שלא שמו לב לדבר חשוד? בזה שמישהו העז להיכנס לחדר, כאשר הבנים שהיו בו יכלו בקלות לראות את הפשע ואפילו לגלות התנגדות? יותר מזה, לא רק שלא היה במה לחשוד, אלא לא היה מי שאפשר היה לחשוד בו. על כל פנים, השופטים שוכנעו כי הבנים ישנו כאשר הדלת נפתחה, ולכן זוכו מכל אשמה. האמת היא, שאיש לא חשב שאדם מסוגל ללכת לישון מיד לאחר שהפר את חוקי האדם ואת חוקי האל על-ידי פשע נתעב. מי שביצעו את המעשה הזה – לא רק שאינם יכולים לנוח בשלווה, אלא אינם מסוגלים לנשום בלי לרעוד מפחד.

24. האם אינך מכיר את אותם בנים,[202] אשר כפי שהמשוררים מספרים לנו, הרגו את אמם כדי לנקום את רצח אביהם? אפילו נאמר, כי פעלו על-פי צו של האוֹרַקוּלוּם[203] ושל האלים בני האלמוות, עדיין אתה קורא כיצד נרדפו על-ידי רוחות הנקמה,[204] שלא הניחו להם לנוח, מפני שלא יכלו למלא את חובתם לאביהם בלי לבצע רצח. למען האמת, שופטים נכבדים, דמם של האב ושל האם – יש לו כוח גדול יותר, כוח מרסן ובעל קדושה רבה. טיפה אחת מן הדם היא כתם שאין להסירו, והיא אף חודרת עמוק ללב, וכתוצאה ממנה נטרפת הדעת. אַל לך להאמין, כפי שאתה רואה תכופות בהצגות, שמי שביצעו מעשה נבזי ונפשע, מאבדים את שפיות דעתם מפני שהם נרדפים מאימת האבוקות הבוערות של אלות הנקמה; רק המעשה הנבזי שעשו והאימה שלהם הם בלבד המענים אותם יותר מכל דבר אחר. כל אחד מהם נדחף ונרדף על-ידי טירופו שלו בגלל הפשע שביצע. מחשבותיו האיומות ונקיפות המצפון שלו מייסרות אותו. אלה הן רוחות הנקמה הנשארות תמיד ליד עושי הנבלה, שוכנות בלִבם, בתובען יום ולילה כפרה על רצח ההורים שביצעו בניהם המוכתמים בפשע הנורא.

מאחר שרצח אב הוא רצח כה חמור, מסרבים אנשים להאמין בזה, אלא אם כן הוכח שאכן כך קרה. להאמין שפשע כזה אפשרי, אפשר רק אם צעירותו של האיש הייתה שערורייתית, חייו היו מלאי שחיתות, הוצאותיו היו בזבזניות, מלוות בכל חרפה ובכל בושה; אם התנהגותו הייתה אלימה ובלתי מרוסנת הגובלת בטירוף – אז, ורק אז, אפשר להאמין שיש אמת באשמה זו. לזה יש להוסיף את השנאה ששנא אותו אביו, את הפחד מעונש מידי אביו, מחברים רעים, מעבדים שהיו שותפים לפשע, את ההזדמנות הנאותה ואת המקום שנבחר כמתאים לביצוע הפשע. הייתי מעז לומר, כי על השופטים לראות את ידי הבן מוכתמות בדם אביו, אם הם מאמינים באמת בפשע הזה, החמור כל כך, המפלצתי כל כך והאכזרי כל כך. מכאן נובע, כי ככל שאפשר להאמין פחות בקיומו של הפשע, אלא אם כן הוכח שאכן בוצע, מן הראוי להחמיר בענישה.

25. כך אנו למדים מדברים רבים, כי אבותינו עלו של שאר העמים – לא רק בצבא, אלא גם בחכמה ובשיקול דעת. זאת אפשר ללמוד מכך, שהם קבעו עונש מיוחד לכל בן שאינו ממלא את חובתו כלפי אביו. בעניין זה עלו בחכמתם על מי שנחשבים כחכמים ביותר בקרב עמיהם. על-פי המסורת, כאשר שלטה ביוון, הייתה אתונה החכמה ביותר מבין כל המדינות. יותר מזה, החכם מבין אזרחיה היה סוֹלוֹן,[205] אשר חוקק את החוקים, והם בתוקף עד היום. כאשר נשאל מדוע לא חוקק חוק בנוגע למי שמואשם ברצח אביו, השיב כי לא העלה בדעתו כי פשע כזה יכול להתבצע. אומרים עליו, כי נהג בחכמה כאשר לא חוקק חוק בעניין פשע שלא בוצע עד אז, שכן חוק כזה היה נראה כמה שמחדיר למוחם של אנשים את רעיון רצח אב יותר משהיה מונע אותו.

עד כמה היו אבותינו חכמים יותר! בהיותם ערים לכך שאין דבר קדוש יותר מהתנהגות בלתי אלימה כלפי הורים, גזרו עונש חמור על רוצחי אביהם במטרה שחומרת העונש תרתיע את מי שהטבע לבדו לא היה מסוגל להחזיקם בדרך הישר שבנים חייבים לכבד בה את הוריהם. הם ציוו להכניס את האיש לתוך שק ולהשליכו לנהר.

26. הבה נראה דוגמה לחָכמתם, שופטים נכבדים. לא נראה, כי קרעו והפרידו את רוצח אביו מממלכת הטבע כולה, ושללו ממנו את הזכות לחוות את השמים, את השמש, את המים ואת האדמה; כך הבטיחו, כי מי שרצח את זה שהולידו – יש למנוע ממנו לחוות את יסודות היקום, אשר החיים, כך טוענים, יונקים מהם את טבעם. הם לא רצו, כי גופו יהיה מאכל לחיות טרף, פן ייהפכו לפראיות יותר בבואן במגע עם מפלצת כזו. הם אף לא רצו להשליכו עירום לנהר מתוך חשש שמא גופו, העלול להיסחף לים, יְטַמא את אותו יסוד הנחשב על-ידי כול לטהור.[206] במילים אחרות, אפילו הדבר הפשוט והקל ביותר להשגה – לא הרשו לרוצחי אב לקחת חלק בו. מה טבעי יותר לחי מאוויר לנשימה, מאדמה – למת, מן הים – לנאבקים בגלים, ומן החוף – למי שהושלכו אליו על-ידי הגלים? בכל זאת אנשים אלה חיים, כל עוד הם יכולים, בלי שהם מסוגלים לנשום את האוויר הפתוח; הם מתים בלי שהאדמה נוגעת בעצמותיהם; הם מִטלטלים בין הגלים בלי להיות מטוהרים, ולבסוף, הם מושלכים אל החוף, אפילו על הסלעים, ומוצאים שם את מנוחתם האחרונה.

אתה מאשים את רוֹסקיוּס בביצוע פשע נורא, שהעונש אשר הוטל בעטיו היה חמור ביותר. האם אתה סבור, אֶרוּקיוּס, שאתה יכול להוכיח, כי הוא ביצע את המעשה, בעוד אינך יכול להביא את הסיבה למעשה זה? לו האשמת אותו בפני מי שרכשו את רכושו, וכריסוֹגוֹנוּס היה אב בית-הדין, היה עליך להתכונן היטב ולבוא מוכן עד לפרט האחרון. כלום מבין אתה מהו טבעו של מקרה זה, או לפני מי הוא נידון? זו שאלת רצח אב שנידונה, שאיש אינו מעלה על דעתו לבצע אותו, אלא אם כן יש לו סיבה לכך. הוא נידון בפני אנשים פיקחים מאוד, העֵרים לכך שאיש אינו מבצע אפילו את הפשע הקל ביותר ללא סיבה.

27. ככה זה, אֶרוּקיוּס, אינך מביא מניע כלשהו. אף שאני יכול לטעון, כי זכייתי במשפט בטוחה, לא אתעקש על זכותי ואוותר לך במקרה זה, דבר שלא הייתי עושה לאחרים, מאחר שאני משוכנע בחפותו של מרשי. איני שואל אותך מדוע הרג סֶקסטוּס רוֹסקיוּס את אביו, אלא באיזה אופן הוא הרג אותו. עתה אני שואל אותך, גַיוּס אֶרוּקיוּס, וכך ננהל אני ואתה את הדיון, אף שתורי לשאול.[207] אתן לך כל אפשרות להשיב, להתפרץ לתוך דבריי, אפילו לשאול אותי שאלות, אם אתה רוצה. כיצד הרג אותו? האם בעצמו הִכה את המכה, או השאיר זאת לאחרים? אם אתה טוען כי הוא בעצמו הרג, אני משיב כי הוא לא היה ברומא; אם אתה טוען כי הדבר נעשה בעזרת אחרים, אני שואל אותך: מי הם היו? עבדים או אנשים חופשיים? האם הרוצחים באו מאַמֶריָה, או באו מרומא? אם מאַמֶריָה – מי אלה? מדוע אינך נוקב בשמותיהם? אם מרומא, כיצד ייתכן שרוֹסקיוּס, שזה כמה שנים לא ביקר ברומא ומעולם לא שהה בה יותר משלושה ימים, יכול היה להכיר אותם? היכן פגש אותם? כיצד שוחח אִתם? כיצד שכנע אותם? הוא נתן להם שוחד. למי ובאמצעות מי? מנַיִין בא הכסף? כמה שילם? האם לא אלה הצעדים שאדם יורד באמצעותם לשורשי המקרה?

אל תשכח כיצד תיארת את חיי מרשי. טענת, כי היה איכר גס ופראי, כי לא שוחח עם איש, ומעולם לא שהה בעיר. בעוד אנו דנים בנושא זה, אני מדלג על מה שיכול להביא תועלת רבה להוכחת חפותו של מרשי: מנהגיו הכפריים, דרך חייו הצנועה, חיים קשוחים ובלתי מתורבתים אינם, בדרך כלל, תנאים שמתהווים בהם פשעים כאלה. מקורם של חיי מותרות הוא בעיר, וממותרות צומחת תאוות בצע; תאוות בצע מביאה לידי שחיתות ולאלימות, וככה נולדים פשעים לעולם. חיי כפר, לעומתם, שאתה מכנה אותם פראים, מלמדים מַהם חיי צנע, עמל וצדק.

28. אבל אני אשאיר שאלות אלו בצד. עיקר שאלתי לך היא זו: אתה עצמך אמרת שמרשי נמנע מלהשתלב בחברת אנשים. מי, אם כן, הם האנשים אשר עזרו לו לבצע את הפשע המחריד בחשאי, וכמובן, בשעת היעדרו? האשמות רבות, שופטים נכבדים, שהן חסרות כל יסוד, יכולות להישמע סבירות, אבל במקרה הזה אם יש משהו הנראה חשוד, אשמח להודות כי מרשי אשם. סֶקסטוּס רוֹסקיוּס נהרג ברומא בשעה שבנו היה בכפר ליד אַמֶריָה. הבן, שלא הכיר איש ברומא, שלח מכתב, אפשר לומר, לרוצח מסוים. ‘הוא קרא אליו מישהו.’ אבל מי? מתי? ‘הוא שלח שליח.’ עם מי? למי? הוא שכנע מישהו, שילם שוחד, בהשפעתו העלה ציפיות, נתן הבטחות. כל זה נשמע לא אמין אפילו כדי לבדות סיפור. ובכל זאת עומד מרשי למשפט על רצח אב.

נותרה עתה האפשרות האחרת, שהוא רצח את אביו באמצעות עבדים. אלים בני אלמוות, איזה מזל ביש! איזה אסון! במשפטים מסוג זה, כאשר הנאשמים רוצים לטהר את עצמם, הם מציעים לחקור את עבדיהם.[208] האם יש לשלול אפשרות זו מסֶקסטוּס רוֹסקיוּס? אבל אתם, התובעים, מחזיקים בכל עבדיו. מאומה מן המשק הגדול הזה לא נותר לסֶקסטוּס רוֹסקיוּס; אפילו נער אחד לא נשאר כדי להביא לו את ארוחותיו מדי יום.

עתה אני פונה אליך, פּוּבּליוּס סקיפּיוֹ, וגם אליך, מַרקוּס מֶטֶלוּס. כאשר אתם תומכים בסֶקסטוּס רוֹסקיוּס ופועלים למענו,[209] עליכם לזכור, שהוא שאל את מתנגדיו פעמים מספר על שני העבדים של אביו כדי שיוכל להביאם לתשאול. יש להניח, כי תזכרו שהוא היה האיש ששאל את מתנגדיו מספר פעמים על שני העבדים של אביו שהיו עמו, כדי שיוכל לחקור אותם. זוכרים אתם את תשובתו השלילית של מַגנוּס? איפה הם העבדים האלה, שופטים נכבדים? הם חוסים בצל קורתו של כריסוֹגוֹנוּס. הוא יודע את ערכם, ולכן הוא נוקב במחירם על-פי ערכם זה. אפילו עתה אני דורש לזמנם לחקירה, ומרשי אף מפציר בכם לעשות זאת. מה יהיה צעדכם הבא? מדוע אתם מסרבים? אנא, המשיכו, שופטים נכבדים, להסס בשאלה מי באמת רצח את סֶקסטוּס רוֹסקיוּס – אם באמת היה זה האיש אשר רֶצח רוֹסקיוּס גרם לו לעוני ועלול לסכן את חייו, האיש שאפילו לא הורשה לנהל חקירה בעניין מות אביו? או שמא היו אלה המנסים להתחמק מחקירתי, אלה המחזיקים ברכושו של המת וחיים כרוצחים ומתפרנסים כרוצחים?

כל דבר במשפט זה, שופטים נכבדים, הוא שערורייתי ומעורר חמלה, אך דבר אינו אכזרי ובלתי צודק יותר מזה שבן אינו יכול לחקור את עבדיו של אביו בנוגע למותו. הוא אפילו לא היה אדון לעבדיו, כדי שיהיה לו די זמן לתחקר אותם. עוד מעט אשוב לנושא זה. מה שנשאר לי לטפל בו, קשור להתנהגותם האלימה של מַגנוּס ושל קַפּיטוֹ. אסגור חשבון אִתם כאשר אפריך את האשמותיו של אֶרוּקיוּס.

29. עתה אני חוזר אליך, אֶרוּקיוּס. עלינו להסכים בינינו, שאם מרשי קשור לרצח, הרי שביצע זאת במו ידיו, דבר שאינך מצליח להוכיח, או בסיועם של אחרים, אנשים חופשיים או עבדים. האם היו אלה אנשים חופשיים? הרי אינך יכול להסביר כיצד פגש בהם, או כיצד שכנע אותם, או היכן ובאמצעות מי העביר להם כספי שוחד. אני, מצדי, יכול להוכיח שסֶקסטוּס רוֹסקיוּס לא רק שלא יכול היה לעשות זאת, אלא גם לא היה במצב שהיה מאפשר לו לעשות זאת, מאחר שלא היה ברומא שנים רבות, ואפילו לא עזב את אחוזותיו, אלא אם כן הייתה לו סיבה לעשות זאת. תקוותך האחרונה היא לציין את שם העבדים; נראה כי זה יכול לשמש לך נמל-מקלט להימלט אליו מטענותיך הכוזבות. במקום במקלט נתקלת בסלע שניתזו ממנו נתזי האשמות, ובהן האשמת סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, ועתה חוזר אליך כל חשד.

היכן יוכל התובע למצוא מקלט לאחר שאין בידו ראיות, או לאחר שנסתתמו טענותיו? ‘היו זמנים’, הוא טוען, ‘שאנשים נהרגו במהלך קטטה אלימה, ומאחר שהיו רוצחים רבים, יכולת לבצע את הרצח ללא קושי מיוחד.’ לפעמים אתה נראה לי, אֶרוּקיוּס, כמי שמתכוון להשיג שני דברים במחיר אחד; אתה מציף אותנו בפניות משפטיות, אך בה בעת אתה תובע את אותם אנשים שקיבלת מהם שוחד.

מה אתה שח? אנשים נהרגים בקטטות רגילות? מי, ועל-ידי מי? האם אתה זוכר, שהאנשים שהביאו אותך הלום, הם מי שרכשו את הרכוש המוחרם? ומה הלאה? האם איננו יודעים, שבאותם זמנים שהזכרת לא היו משספי הגרונות ושודדי הכספים[210] אלא אותם אנשים עצמם? הם נהגו להתרוצץ יומם ולילה כשנשק רצחני בידם, היו תמיד ברומא, ואת כל זמנם בילו בשוד וברצח. האם אנשים כאלה יראו ברוֹסקיוּס את האחראי לאכזריות ולרשעות של אותם זמנים, ויראו ברוצחים בסיס להאשים את רוֹסקיוּס, בשעה שהם עצמם מנהיגי הרוצחים? הרי רוֹסקיוּס לא היה כלל ברומא ואף לא ידע מה קורה בה, משום שהיה, כפי שאמרת, איש שבילה את כל חייו בכפר.

חושש אני, שופטים נכבדים, שאני מייגע אתכם יתר על המידה, או נראה כמי שמזלזל בתבונתכם, אם אמשיך לנאום בנושאים שהם ברורים ממילא. אני מעז לחשוב, כי טענותיו של אֶרוּקיוּס הופרכו לגמרי, אלא אם כן אתם מחכים לשמוע ממני תשובה על אשמת המעילה ועל האשמות כוזבות מאותו סוג שהביא; אלו האשמות שלא שמענו עד היום, והן חידוש לנו. אֶרוּקיוּס, נראה לי, משתמש במילים שנאם בנאומים נגד נאשמים אחרים, שכלל לא היו קשורים לאשמת רצח אב או למי שעומד למשפט, אך מאחר שהוא היחיד העומד מאחורי ההאשמות, קל להכחיש אותן במילה אחת. אם הוא שומר את העדים לשלב הדיון, ימצא אותנו מוכנים טוב יותר ממה שציפה.

30. עתה אני בא לעסוק בעניין שאינו מסב לי קורת רוח רבה, אבל חובתי כלפי מרשי מאלצת אותי לעשות זאת. אילו הייתה התביעה גורמת לי הנאה, הייתי מעדיף להאשים אנשים אחרים אשר העיסוק בהם היה מקדם את שמי הטוב.[211] החלטתי כי לא אעשה זאת, כל עוד הדבר נתון לבחירתי. לדעתי, האדם המגיע לשיא הקריירה שלו הודות לערכו המוסרי, הוא הזוכה לתהילה הגדולה ביותר, ולא זה המתפרסם מהרס ומחורבן של אנשים אחרים. בינתיים מוטב שנפסיק להאשים זה את זה ללא ביסוס. במקום זה נבדוק היכן התרחש הפשע, והיכן אפשר לגלותו. זה יאפשר לך, אֶרוּקיוּס, להבין, עד כמה יש להתחשב בנסיבות מחשידות כדי להוכיח אשמה אמִתית, ואף שאני איני מתכוון לדבר על כולן, אסתפק במבט מהיר על כל אחת מהן. לא אעשה זאת, כמובן, אלא אם כן איאלץ לכך. מן העובדה שאיני מוכן להרחיק לכת יותר ממה שקשור לביטחונו של מרשי ולנאמנותי לו כפי שהדבר מחייב, תוכל להסיק עד כמה אני פועל בניגוד לרצוני.

אינך מוצא דבר נגד סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, אבל אני מוצא דבר אחד נגד מַגנוּס. אתך, מַגנוּס, יש לי דין ודברים, שהרי אתה יושב על ספסלי התביעה ומצהיר בגלוי כי אתה אויבי. מאוחר יותר נראה מה לעשות לקַפּיטוֹ אם יופיע כעד, וזה מה ששמעתי שהוא מתכוון לעשות. אז נספר לו על הפרסים האחרים שזכה בהם, שאינו חושד כלל כי שמעתי עליהם.

לוּקיוּס קַסיוּס[212] המפורסם, הנחשב בעיני העם הרומי כשופט הנאור והחכם ביותר, נהג תמיד לשאול במשפטים שכיהן בהם כנשיא את השאלה ‘מי מרוויח מזה?’[213] זו היא דרכו של עולם. אין אדם מבצע פשע, אלא אם כן הוא מקווה לרווח. אלה, מי שחרב ההאשמה בביצוע פשע הייתה תלויה מעל ראשם, פחדו מפניו וניסו להתחמק ממנו כאשר היה נשיא בית-הדין ושופט מן המניין, שכן למרות אהבתו את האמת היה אופיו קשוח, והוא לא נטה להקל בדין. האיש היושב היום בראש בית-הדין הוא אמיץ לב בהתנגדותו להתנהגות אלימה, אך הוא ידוע גם ביחסו הנוח כלפי החף מפשע. בכל זאת הייתי שמח, אילו יכולתי להביא את טיעוניי למען סֶקסטוּס רוֹסקיוּס בפני לוּקיוּס קַסיוּס או בפני שופטים אחרים כמוהו; שמו עדיין מטיל אימה על נאשמים המובאים למשפט.

31. במקרה הזה, כאשר השופטים רואים את התובעים מחזיקים רכוש כה רב ואת מרשי שלי נאלץ לחיות חיי דלות, אין צורך לשאול ‘מי מרוויח?’. מאחר שהתשובה ברורה, יבינו השופטים את הקשר בין החשד לביצוע הפשע לבין אשמת הביזה, ולא (את הקשר בינו) לבין הדלות. בנוסף לכך, מה היה קורה אילו היית קודם לכן עני, תאב בצע ואלים? האם היית האויב מושבע ביותר של מי שנרצח? האם יש לחפש מניע אחר שהניע אותך לבצע את הרצח? האם אפשר להכחיש את אחת מן העובדות האלו? דלותו של האיש היא כה גדולה, עד כי אי אפשר להסתירה; ככל שייעשו מאמצים גדולים יותר, כך תהיה בולטת יותר. אתה גילית את תאוות הבצע שלך, כאשר נכנסת לשותפות עם אדם שהוא זר לחלוטין, וכך השתלטת על רכושו של מי שהוא קרוב שלך ואחד מאנשי עירך. על התנהגותך האלימה, ואני משאיר בצד את שאר הדברים, אפשר ללמוד מן העובדה שמחבורת קושרים כה גדולה, או ליתר דיוק חבורת רוצחים, אתה האדם היחיד המוכן לשבת על ספסל התובעים. לא רק שאפשר עתה לראות את פניך, אלא אתה גם רוצה שיראו אותם. אתה חייב להודות, כי בינך לבין סֶקסטוּס רוֹסקיוּס היו שנאה ומחלוקות רציניות בענייני משפחה.

מה שנשאר, שופטים נכבדים, הוא לשקול מי מן השניים הוא, קרוב לוודאי, הרוצח של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס. האם הוא האיש שהרצח הפך אותו לאדם עשיר, או האיש שהרצח גרם להתרוששותו? האם זה שהיה עני לפני הרצח, או זה שנעשה עני אחרי הרצח? האם זה האיש שהסתער על קרובי משפחתו, מוסת כולו על-ידי תאוות בצע, או זה אשר במהלך כל חייו לא צבר רכוש, אלא קצר את פרי עמלו? זה אשר היה הנועז והאלים מכול, שקנה את הרכוש המוחרם, או זה שבגלל חוסר ניסיונו בפוֹרוּם ובהליכי משפט, נרתע – לא רק ממראה הספסלים האלה, אלא אף מן העיר עצמה? לבסוף, שופטים נכבדים, וזו גם דעתי, השאלה המכרעת היא: האם היה זה אויבו של האיש הנרצח, או שמא היה זה בנו?

32. נניח, אֶרוּקיוּס, שיהיו בידך הטיעונים הרבים והמשכנעים כפי שהיו לי. במקרה הזה לא היית יודע את נפשך מרוב שמחה, לא היית יודע מתי לחדול לדבר. חי הֶרקוּלֶס! זמנך היה אוזל הרבה לפני שהיו אוזלות המילים בפיך. החומר הוא כה רב, עד כי היית עלול לבלות ימים על כל פרט. גם אני יכולתי לעשות כך. בלי להתגאות יתר על המידה, איני רוצה להפחית בערך עצמי, שכן איני נופל ממך ביכולתי להאריך בדיבור. בכל זאת, למרות נוכחותם של יועצי הגנה[214] רבים יכול אני להיחשב כאחד מני רבים, בעוד שקרב קַנַאי[215] הפך אותך לתובע טוב, יחסית. ראינו כי רבים נהרגו – לא באגם טרַסימֶני,[216] אלא ב’אגם’ הסֶרווילי;[217] ‘מי לא נפצע שם מפלדה פְריגית?’[218] אין צורך להזכיר את כל מי שנהרג. היו שם קוּרטיוּס, מַריוּס וגם מֶמיוּס – כולם פטורים משירות צבאי בגלל גילם;[219] ולבסוף, היו שם פּריַאמוּס[220] הזקן עצמו, אַנטיסְטיוּס,[221] שלא סולק מן המלחמה רק בגלל גילו, אלא גם על-ידי החוקים. יתר על כן, יש מאות מהם אשר שמם אינו מוזכר משום שלא היו ידועים כלל, אנשים אשר פעלו כמאשימים במקרים של רצח ושל הרעלה. לו היה הדבר תלוי בי, הייתי רוצה שכולם יהיו בין החיים. אין כל רע בזה שיש כלבים רבים בַמקום שיש להשגיח בו על אנשים רבים ולשמור על דברים רבים.

אך כפי שקורה, בדרך כלל, שאון ומהומה בזמן המלחמה מביאים לידי דברים רבים שלא נלקחו בחשבון על-ידי מצביאים. בעוד שכל ענייני הפיקוד הגבוה מסורים בידי מי שעסוק בעסקיו הנפרדים, יש אנשים אחרים המטפלים בינתיים בפציעות שנגרמו להם.[222] אנשים אלה מתנהגים כאילו כיסה הלילה הנצחי את הרפובליקה, מזנקים מתוך החשֵכה וגורמים אנדרלמוסיה בכל דבר. אני מופתע שהם לא שרפו את המושבים כדי למחוק כל זכר להליכי המשפט, בעודם מסלקים מדרכם את התובעים ואת השופטים כאחד. למרבה המזל, דרך חייהם לא אפשרה להם לחסל את כל העדים, אפילו שאפו לכך. כל עוד קיים המין האנושי, לא יחסרו אנשים להאשים אותם; כל עוד תתקיים המדינה, יתקיימו גם בתי-הדין.

כפי שאמרתי בתחילה, לו היה אֶרוּקיוּס היה מטפל בתביעה אחרת ומנצל את העובדות שהעמדתי לרשותו במשפט, יכול היה לדבר עליהן ככל העולה על רוחו, כפי שיכולתי אני. אבל כבר אמרתי זאת קודם, איני מתכוון לעבור על כל נושא אלא ברפרוף, כדי שכל אחד יבין, שאיני מאשים מתוך נטיית לבי, אלא מתוך תחושת אחריות כלפי מרשי.

33. אני מבין, שיש סיבות רבות שהיו יכולות לגרום למַגנוּס לבצע את הפשע; הבה נראה עתה אם הייתה לו ההזמנות לבצע אותו. היכן נהרג סֶקסטוּס רוֹסקיוּס? ‘ברומא.’ איפה היית באותו זמן, טיטוּס רוֹסקיוּס? ‘ברומא. אז מה הקשר לזה? רבים היו אז אִתי.’ אך השאלה שאנו שואלים אינה השאלה, מי מִבּין תושבי רומא רצח את סֶקסטוּס רוֹסקיוּס. מה שאנו שואלים הוא: אדם שנרצח ברומא – האם ייתכן שנרצח על-ידי מי ששהה אז ברומא באופן קבוע, או אולי נרצח על-ידי מישהו שלא ביקר ברומא מעולם?

ובכן, הבה נראה אלו הזדמנויות אחרות היו לו. כפי שאֶרוּקיוּס סיפר לנו, באותו זמן היה מספר גדול של רוצחים, ואנשים נהרגו באלימות רבה. אלו אנשים היו בקרב אותם המוני רוצחים? אני משער, כי היו ביניהם מי שעסקו ברכישת הרכוש המוחרם, או שנשכרו באמצעותם כדי לרצוח מישהו. אם אתה סבור, כי הפושעים היו מי שחמדו רכוש של אחרים, אתה אחד מהם, שהרי התעשרת מקניית רכושנו שלנו, אבל אם אתה סבור, שהם היו האנשים שאפשר לכנותם בכינוי הרך יותר ‘שודדים’,[223] אזיי מוטב שתשאל את עצמך למי הם חייבים את נאמנותם, ומי הם מקבלי החסות. אני אומר לך, כי אז תגלה שאחד מהם הוא מחבריך. אפילו תאמר את ההפך, השווה בין הגנתי לזו שלך, ותגלה כי קל מאוד לראות כמה מנוגד המקרה של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס לזה שלך. תאמר בוודאי: ‘נניח שהייתי ברומא דרך קבע, מה בכך?’ אשיב: ‘לא הייתי שם מעולם.’ ‘אני מודה שאני מאלה ה’חותכים’[224] את הרכוש. כך גם רבים אחרים.’ ‘אבל אני, כפי שאתה גוער בי על שכזה אני, איכר וכפרי.’ ‘אם התערבתי בין רוצחים הרבים, אין זה אומר שאני רוצח.’ ‘אבל בוודאי אני, שאיני מכיר רוצח כלשהו, רחוק מלהיות נחשד באשמה זו.’

יש בידי הוכחות רבות לכך שאני יכול להוכיח באמצעותן כי היו לך הזדמנויות רבות לבצע את הפשע; אני מדלג עליהן, לא מפני שאיני נהנה להאשים אותך, אלא משום שאני רוצה לספר על כל הרציחות, כמו זה של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, אשר בוצעו באותו זמן. חוששני כי אז אפשר יהיה לראות את דבריי כמופנים לא רק נגדך, אלא גם כנגד רבים אחרים.

34. הבה נבחן עתה בקצרה באופן שבחנו את שאר מעשיך, מה עשית, מַגנוּס, לאחר מותו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס. מעשיך שקופים וברורים כל כך, יהיו האלים בעזרי, עד כי אני מעדיף לא לדבר עליהם. מה שאני חושש ממנו באמת, מַגנוּס, ולא משנה איזה מין אדם אתה, הוא שאנשים עלולים לחשוב כי החלטתי להציל את מרשי בלי שאחוס עליך. אבל כאשר אני מתחיל עתה לדאוג בגלל זה, ומחליט כי אני רוצה לחסוך ממך את הנזק שייגרם לך בלי לנטוש את חובתי למרשי, שוב אני משנה את דעתי עליך; אתה חצוף ועז פנים. שאר שותפיך העמידו פנים שהם מסתתרים ובורחים כדי ליצור את הרושם שמשפט זה אינו דן בשלל שגנבו, אלא בפשע ש’ביצע’ מרשי. ובעוד הם מתנהגים כך, נטלת על עצמך את התפקיד להופיע בבית-הדין ולשבת על ספסלי התובעים. מאומה לא השגת, למעט זה שגסותך ורשעותך יהיו מעתה גלויים לעיני כול.

מי היה זה שהביא ראשון לאַמֶריָה את הידיעה לאחר שסֶקסטוּס רוֹסקיוּס נרצח? מַליוּס גלַאוּקיָה, שהזכרתי אותו קודם, האיש שהוא ידידך ושאתה מגן עליו. מדוע הוא, מכל האנשים, הביא לך את הידיעות אשר אינן נוגעות לך, כמעט? האם לא רקמת תכנית להרוג את סֶקסטוּס ולגזול את רכושו? האם לא נכנסת לשותפות עם כמה ממשתפי הפעולה כדי לקחת חלק בפשע וליהנות מן הרווחים? ‘מַליוּס הביא את הידיעות ביָזמתו שלו.’ איך זה קשור אליו? אני שואל. האם לא הייתה זו הסיבה לכך שהלך לאַמֶריָה? האם רק בדרך מקרה היה הראשון לדווח על מה שראה ברומא? ומה הייתה הסיבה לבואו לאַמֶריָה? ‘איני יכול לשער’ – ענה מַגנוּס. כאשר אגמור לנאום, לא יהיה צורך לשער. מדוע היה טיטוּס רוֹסקיוּס קַפּיטוֹ הראשון לקבל את הידיעות? הרי לסֶקסטוּס רוֹסקיוּס היו בית, אישה וילדים באַמֶריָה; גם קרובים רבים שהיה ביחסים מצוינים אִתם. מדוע, אם כן, בחר הלקוח שלך אשר הביא את הידיעות, ליידע את קַפּיטוֹ לפני כל אחד אחר?

רוֹסקיוּס נהרג כשחזר מסעודתו. בטרם עלה השחר נודע הדבר בכל רחבי אַמֶריָה. מהי הסיבה למסע שנעשה במהירות שלא תיאמן? איני שואל מי הִכה את המכה; אינך צריך לחשוש, גלַאוּקיָה. איני מטלטל אותך כדי לגלות אם יש עליך נשק כלשהו. איני מחפש על גופך. זה כלל אינו מענייני. מאחר שגילית מי תכנן את הרצח, איני טורח לדעת של מי הייתה היד שהכתה את המכה. רק שאלה אחת מנקרת במוחי נוכח העובדות ונוכח הפשע המתבררים עתה: מתי ומניין שמע גלַאוּקיָה על הרצח? נניח, ששמע על כך סמוך לזמן ביצוע הפשע. מה גרם לו לצאת למסע כה ארוך בלילה אחד? ואם באמת נסע לאַמֶריָה מסיבותיו הוא, מה אילץ אותו לצאת מרומא בשעה כזו במקום להעביר את הלילה בשינה?

35. כאשר העובדות ברורות כל כך, האם הכרחי הוא להעלות טיעונים ולהסיק מהם מסקנות? האם אין זה נראה, שופטים נכבדים, שאתם רואים במו עיניכם את מה שאתם שומעים? האם אינכם רואים איש עני זה, שאינו מודע כלל לגורלו, חוזר מן הסעודה? האם אינכם רואים את המארב במקום, את המתקפה הפתאומית? ממש מול עיניכם הוא מבצע את הרצח; לא כך, גלַאוּקיָה? האם גם טיטוּס רוֹסקיוּס לא היה שם? האם לא שם במו ידיו את אַוּטוֹמידוֹן[225] במרכבה כדי לבשר על הפשע הנתעב שביצע ועל ניצוחנו הבזוי? האם לא התחנן בפניו שיישאר עמו כל הלילה, ושיעשה לו טובה גדולה, בייחוד בשל חיבתו אליו, במטרה להעביר לקַפּיטוֹ את הידיעות ללא דחייה? האם הייתה זו הסיבה לכך שרצה כי קַפּיטוֹ יהיה הראשון לדעת? איני יודע מדוע, אך אני רואה, שלקַפּיטוֹ יש חלק ברכוש של רוֹסקיוּס, וכי הוא מחזיק בשלוש אחוזות היפות ביותר מבין שלוש-עשרה הקיימות. יותר מזה, לראשונה אני שומע כי זו אינה הפעם הראשונה שקַפּיטוֹ חשוד בעסקים מסוג זה; הוא מחזיק בידיו כמה ענפי תמרים מקושטים בסרטים[226] על ניצחונות שפלים, אבל זה הפרס הגדול הראשון שלו שהובא אליו מרומא; אני שומע, כי כבר היה רגיל להעסיק כמה אנשים בביצוע רצח, חלקם בדקירה, חלקם ברעל. אני יכול לספר לך על אדם אחד, אשר בניגוד למסורת אבותינו, השליך את עצמו מן הגשר לטיבֶּר מאחר שהיה בן פחות משישים.[227]

כאשר יבוא קַפּיטוֹ להעיד, ואני בטוח שהוא אכן יעשה כך, ישמע ממני את כל הפרטים. הניחו לו לבוא, הניחו לו לפתוח את המסמך[228] שלו, שאני יכול להוכיח, כי נכתב על-ידי אֶרוּקיוּס; זה המסמך, שנופף בו מול פניו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס באיימו כי כל העובדות בו יהיו הוכחה נגדו. איזה עד הראוי לציון, שופטים נכבדים, אשר לעדותו יש משקל רב! ואכן, היה כדאי לחכות לעד נכבד כזה, שלעדותו תהיה, ללא ספק, השפעה על פסק-דינכם. בוודאי, לא היינו יכולים לראות בבירור את פשעיהם של אנשים אלה, אילולא התמסרו בעיוורון מוחלט לתאוות בצע, לחמדנות ולאלימות.

36. אחד מהם[229] הריץ מיד לאחר הרצח שליח קל רגליים לשותפו, או ליתר דיוק, לאדונו, באַמֶריָה, כך שאפילו רצה מישהו להסתיר את המידע על אודות האחראי לפשע, היה בעצמו חושף את הפשע לעיני כול. האיש האחר,[230] אם ייראה הדבר בעיני האלים בני האלמוות, מוכן למסור עדות נגד סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, כאילו יש סיבה להאמין לדבריו יותר מאשר להעניש אותו על מעשיו. אבותינו קבעו את הנוהג, שגם במשפטים הזניחים ביותר לא ימסרו אנשים נכבדים עדות כאשר יש להם עניין אישי במקרה עצמו. ‘אַפריקַנוּס’,[231] אשר שמו מעיד עליו שכבש שליש מן העולם,[232] היה, קרוב לוודאי, מסרב למסור עדות במקרה שהיה לו בו מניע ישיר. לו היה על אדם בעל שיעור קומה כזה למסור עדות, לא הייתי מעז לומר כי עדותו אכן הייתה מתקבלת. רְאו עתה, כיצד כל דבר משתנה ומקבל תפנית גרועה יותר. אנו עוסקים ברצח וברכוש, ועדות זו נמסרת על-ידי אדם שהוא גם הרוצח וגם גונב[233] הרכוש, כלומר – הוא בה בעת הקונה את הרכוש ובעליו ומי שזמם את הרצח של אותו האיש, שמותו עומד עתה לחקירה.

ובכן, חברי המצוין,[234] האם יש לך משהו לומר? שים לב לדבריי: אל לך לאכזב את עצמך; גם אתה, כמו מרשי, עלול לאבד לגמרי את עולמך. ביצעת פשעים רבים, מעשים מבישים ואלימים, אבל המטופש ביותר הוא המעשה שבא מיָזמתך שלך, כאשר לא קיבלת את עצתו של אֶרוּקיוּס: לא היית צריך לשבת על ספסל התובעים. איש אינו רוצה בתובע שאינו אומר מאומה, או בעֵד הבא מטעם התביעה. יותר מזה, לולא הצטרפת לתביעה, היה חלקך בשותפות מוסתר וחבוי טוב יותר, אבל כפי שהמצב הוא עתה, מדוע ירצה מישהו לשמוע אותך, כאשר כל דבר שאתה עושה, מעיד על כך שאתה פועל מתוך כוונה לסייע לנו, אבל פועל נגדך?

ובכן, שופטים נכבדים, הבה נראה מה קרה מיד לאחר הרצח. ארבעה ימים לאחר שרוֹסקיוּס נהרג, הגיעו הידיעות על כך לכריסוֹגוֹנוּס במחנה של לוּקיוּס סוּלָה בווֹלַטֶרַאי.

37. האם עדיין שואל מישהו מי שלח את השליח? האם אין זה ברור שהיה זה אותו אדם ששלח אותו לאַמֶריָה? כריסוֹגוֹנוּס דאג כי רכושו של רוֹסקיוּס יימכר מיד, אף שלא הכיר אז את רוֹסקיוּס, ולא את המקרה עצמו; אבל כיצד עלה במוחו הרעיון לחמוד את נחלותיו של אדם שלא הכיר ולא ראהו מעולם? בדרך כלל, שופטים נכבדים, כאשר אתם שומעים על מקרה כזה, אתם עונים מיד: ‘נו, טוב, נראה שכמה מאנשי עירו או משכניו סיפרו לו. על-פי רוב, מי שמעבירים את המידע הם האחראים כאשר אנשים נבגדים.’ אבל במקרה זה אנו עוסקים בחשד בלבד. איני עומד לטעון את הדברים הבאים: ‘קרוב לוודאי, ששני הרוֹסקיוּס[235] דיווחו לכריסוֹגוֹנוּס על המקרה, מאחר שהיו זה שנים בקשרי ידידות עמו, ואף שהיו להם זה שנים פטרונים רבים וחברים מארחים שקיבלו מאבותיהם, הפסיקו להתייחס אליהם בכבוד ובתשומת-לב, בהעדיפם להיות תלויים בכריסוֹגוֹנוּס ואף להיות קליינטים[236] שלו.

את כל זה יכולתי לטעון באמת, אך במקרה הזה אין צורך להסיק מסקנות. אני משוכנע לגמרי, כי אין הם מכחישים שהם ששכנעו את כריסוֹגוֹנוּס להשתלט על הרכוש. אם תראו במו עיניכם את האיש אשר קיבל את חלקו בתמורה לידיעות שמסר, האם יהיה בלבכם צל של ספק כי הוא העביר את הידיעות? לכן מי הם אותם האנשים הקשורים לחלוקת הרכוש, אשר כריסוֹגוֹנוּס נתן להם חלק? מַגנוּס וקַפּיטוֹ. האם יש מישהו אחר? איש לא, שופטים נכבדים. האם מישהו יכול להטיל ספק, כי אותם אנשים אשר הציעו לכריסוֹגוֹנוּס את השלל, הם שלקחו חלק בו?

אך הבה נפנה עתה ונראה מה עשו מַגנוּס וקַפּיטוֹ על-פי שיקול דעתו של כריסוֹגוֹנוּס. אם לא תרמו מאומה למאבק הזה, מדוע תוגמלו בעין יפה על-ידי כריסוֹגוֹנוּס? אם כל מה שעשו היה העברת הידיעות אליו, האם אי אפשר היה להסתפק בהכרת תודה, או לכל היותר, אם רצה להיראות נדיב במיוחד, להעניק להם תשלום קטן כמחווה על שירותם? מדוע נמסרו מיד לידי קַפּיטוֹ שלוש אחוזות שערכן רב ביותר? מדוע השתלט מַגנוּס עם כריסוֹגוֹנוּס על כל השאר? האם לא ברור, שופטים נכבדים, שכריסוֹגוֹנוּס מסר את כל השלל לידיהם של מַגנוּס ושל קַפּיטוֹ לאחר שנחקר?

38. קַפּיטוֹ הגיע למחנה כאחד מעשרת ראשי המועצה.[237] מהתנהגותו במשלחת תוכלו ללמוד על אורח חייו ועל אופיו של האיש. אם אין אתם מבינים, שופטים נכבדים, שלא היה תפקיד, ולא היה מנהג קדוש שאסור לחללו, שלא נרמסו ברגלו הגסה והבוגדנית, אזיי אנא, התייחסו אליו כאל אדם מכובד. הרי הוא מנע מסוּלָה להיות מעודכן בידיעות אלו. הוא מסר לכריסוֹגוֹנוּס על התכניות ועל הכוונות של שאר חברי המשלחת; הוא יעץ לכריסוֹגוֹנוּס לנקוט צעדים כדי לא לפרסם את המקרה; הוא הוכיח, כי אם מכירת הרכוש תבוטל, יפסיד כריסוֹגוֹנוּס כסף רב, והוא עצמו יעמוד למשפט ויהיה צפוי לעונש מוות; הוא הסית את כריסוֹגוֹנוּס ורימה את חבריו במשלחת; הוא הזהיר את כריסוֹגוֹנוּס לפקוח עיניים ולהביט סביבו וטיפח באחרים תקוות שווא; עמו זמם נגדם מזימות וחשף את תכניותיהם; הוא בא לידי הסכם עמו בדבר חלוקת הרכוש כאשר מנע מאחרים גישה לסוּלָה בהמציאו טענות שווא לדחייה זו. לבסוף, בגלל עידודו, בגלל עצתו ובגלל הבטחותיו מנע כל פגישה של חברי המשלחת עם סוּלָה. מרומים על-ידי הבטחתו או על-ידי דבר השקר בפיו, כפי שתלמדו מחברי המשלחת עצמם, אם תחליט התביעה לקרוא להם להעיד,[238] הם חזרו הביתה מלאים בתקוות שווא יותר מאשר בתקוות ממשיות.

בעניינים פרטיים, מי שגילה היעדר של מחויבות מזערית ביותר בביצוע ההסכם,[239] שלא לדבר על כוונה לרמות כדי להפיק רווחים, נחשב בעיני אבותינו כמי שפעל באופן בלתי הגון ובלתי מכובד. לכן נקבע אז מהו המעשה שייחשב כהפרת החוזה, ואם נקבעה הרשעה, לא הייתה החֶרפה[240] קטנה מן העונש שניתן על גנבה. אני מאמין, כי הסיבה לכל זה היא, שבאותם מקרים שאיננו יכולים להיות מעורבים בהם אישית, האמונה הטובה של חברינו היא תחליף למאמצינו, ומי שמנצל את אמוננו בו, פוגע בטובת הכלל, וככל שיש בידו, הוא הורס את מרקם חיינו. כל אחד צריך לתרום את חלקו בתחום שהוא יכול להועיל בו יותר. לכן נוצרות חברויות כדי שהאינטרס ההדדי יקדם את טובת הציבור. מדוע אתה מסכים לחוזה, אם אינך מתכוון לקיימו או לנצל אותו לטובת רווחיך? מדוע אתה מציע לעזור לי, ובמסווה של עזרה לי פוגע באינטרס שלי? זוז מכאן.[241] אני אמצא מישהו אחר לנהל את ענייניי. אתה מעמיס על כתפיך משא שאתה סבור כי תוכל לשאת אותו; משא זה לא נראה כבד במיוחד לאלה אשר בכוחם לשאת משאות בעלי משקל.

39. זו הסיבה לכך שמי שמפר חוזה – מוטלת עליו חרפה; הוא חילל שני דברים קדושים ביותר: ידידות ואמונה כנה. בדרך כלל, אדם אינו בוחר שותף לחוזה אם אינו ידידו, ואינו בוטח בו אלא אם כן הוא מאמין בו. לכן מעשה נפשע ביותר הוא להרוס ידידות ובאותו זמן להונות מישהו שכלל לא היה נפגע, אילולא היה בוטח בו.

האם אין זה כך? אפילו בעניין זניח, אדם שהתרשל בחובתו למלא את ההסכם, ראוי לעונש שחרפתו בולטת בקיצוניותה. במקרה חשוב ורציני, כמו המקרה שלפנינו, כאשר מופקדת בידיו המשימה לשמור על שמו הטוב של המת ועל רכושו של מי שחי, ובִמְקום זה הוא ממיט חרפה על המת ומביא חיי מחסור ועוני למי שנמצא בין החיים, האם רשאים אנו לראות באדם זה איש מן האנשים הנכבדים, או אולי מבין החיים? בעניינים פרטיים, אפילו הם בעלי חשיבות מועטה ביותר, הוא חשוף לתביעה על הפרת ההסכם מצדו של הנותן וצפוי לעונש שחרפה בצדו, שהרי אם הכול מתנהל כשורה, המפקיד את ההסכם בידי אחר (ולא זה שקיבל אותו) יכול להרשות לעצמו להתעלם ממנו. במקרה החשוב שלפנינו, כאשר נערך ונקבע על-פי חוק חוזה, והוא הופקד בידי – מהו העונש, אני שואל אתכם, אשר יוטל על מי שלא רק שפגע באיזה עניין אישי בגלל רשלנותו, אלא גם חילל בבוגדנותו את אופייה הקדוש של המשלחת כולה והכתים אותה. מהו גזר-הדין שהוא ראוי לו, אם יורשע?

נניח, כי כאדם פרטי הפקיד סֶקסטוּס רוֹסקיוּס בידיו של קַפּיטוֹ את ניהול ההסכם ואת עריכתו עם כריסוֹגוֹנוּס, ואף נתן לו את מילתו, אם חשב כי כך צריך להיות. אם קַפּיטוֹ אכן קיבל את המשימה, אבל הִטה אותה לתועלתו שלו, אפילו הרווח מן העסקה היה מועט ביותר – האם לא יורשע כ’מתווך’?[242] הרשעה זו תוביל לאיבוד שמו הטוב ולתשלום פיצויים. כפי שאנו יודעים, לא היה זה סֶקסטוּס רוֹסקיוּס שהפקיד בידיו את ההסכם. חשוב לדעת, כי סֶקסטוּס רוֹסקיוּס עצמו, בעל השם הטוב – את חייו ואת כל רכושו הפקידו הדֶקוּריוֹנים בגלוי בידיו של טיטוּס רוֹסקיוּס; הוא לא רק הִטה את ניהול העסק לטובת רווחיו, אלא גם נישל את מרשי מן הרכוש, וניהל משא ומתן על שלוש האחוזות למען עצמו. כך גילה יחס מזלזל במועצת העיר ובחבריו אנשי עירו, לא כפי שנהג כלפי עצמו.

40. הביטו, שופטים נכבדים, ובחנו את שאר מעשיו, כדי שתבינו עד כמה אי אפשר לדמיין מעשה נפשע שלו שלא הכתים אותו. חרפה גדולה ביותר היא להוליך שולל שותף בעניינים פעוטים, כפי שחרפה היא לנהוג כך במקרה המונח לפנינו. ואכן, כך ראוי להסתכל על זה, מפני שאדם הנכנס לשותפות עם אחר, מצפה כי שותפו יעזור לו. במי ישים את מבטחו כאשר אמונתו נפגעה על-ידי אדם שבטח בו? מלבד זאת, פשעים אלה, שקשה לנקוט נגדם אמצעי זהירות, ראויים לעונשים החמורים ביותר. אנו יכולים להישמר מפני זרים, אבל ידידינו חייבים לדעת עלינו הרבה יותר. כיצד אפשר להיזהר מפני שותף-חבר? אפילו נחוש אי נוחיות כלפיו, הרי זו תהיה הפרה של חוק החובה.[243] בגלל זה קבעו אבותינו, ובצדק, כי אדם שהונה את שותפו – אין לו מקום בחברת אנשים הגונים.

אבל האמת היא, שקַפּיטוֹ לא רק הונה שותף אחד בענייני כספים. זו, אָמנם, עבֵרה חמורה, אבל אפשר לסבול אותה, במידה מסוימת. את תשעת האנשים המצוינים, חבריו באותה משימה של ייצוג, של מסירות, של שליחות, רימה, הוליך שולל ונטש בידי מתנגדיהם; הוא בגד בהם בכל סוג של בגידה ושל רמייה. אנשים אלה לא יכלו כלל לחשוד כי יש בו נטייה לפשע; רגש החובה אסר עליהם לחשוד באיש שהוא שותפם; הם לא הבחינו כי האיש נבזה, והאמינו בדבריו המטעים. כך קרה, שבגלל תככיו נראים עתה אנשים הגונים ונכבדים חסרי יכולת מַסְפקת לצפות את אשר יקרה ולהגן עליו. בתחילה היה בוגד, לאחר מכן היה עריק שגילה לראשונה את תכניות שותפיו ליריביהם, ואז עשה יד אחת עם אויביהם; הוא המשיך לאיים ולהפחיד אותנו, בעודו מתעשר בשלוש אחוזות שקיבל כפרס על פשעו.

בחיים כאלה, שופטים נכבדים, תגלו בין מעשיו הנפשעים גם את הפשע שאנו דנים בו במשפט זה. דומני, כי אתם צריכים לבסס את חקירתכם על העיקרון הבא: כל מקום שתמצאו בו מעשים של תאוות בצע, של אלימות, של חוסר נאמנות ושל בוגדנות, שם, היו בטוחים, תוכלו למצוא את פשעו וגם את השקרים שהוא מנסה להסתיר בהם את מעשיו הנפשעים. את הפשע הזה אי אפשר להסתיר.

מאחר שהכול גלוי ונצפה לעיני כול, אין צורך להסיק אותו מפשעים אחרים שביצע קַפּיטוֹ, ללא כל ספק. אבל אם יש ספק באשר לאחד מהם, אפשר בקלות להוכיח אותו בגלל הפשע הזה.

אני שואל אתכם, שופטים נכבדים, מה דעתכם? האם אתם סבורים, כי האחראי לגלדיאטורים פרש לגמרי ממשרתו,[244] או שכישרון תלמידו אינו נופל בהרבה מכישרון אדונו? אותה תאוות הבצע אצל שניהם, שניהם מושחתים באותה מידה, מידת גסותם שווה, והאלימות זהה בשניהם.

41. מאחר שלמדת, עד כמה אפשר לסמוך על מהימנותו של האדון,[245] אתה חייב ללמוד עתה על מידת הגינותו של תלמידו. טענתי קודם, כי התביעה ביקשה שוב ושוב לחקור שני עבדים. אתה, מַגנוּס, סירבת תמיד. אני שואל אותך: האם מי שביקשו לא היו ראויים לקבל את מה שביקשו? האם לא עורר בך אהדה האיש, שבזכותו ביקשו את בקשותיהם? האם הבקשה עצמה לא נראתה לך צודקת? מי שהגישו את הבקשה, היו האנשים האצילים וההגונים ביותר בעירנו, שאת שמותיהם כבר הזכרתי. אורח חייהם ומעמדם בעיני העם הרומי, יהיו אשר יהיו הדברים שיֹאמרו – איש לא יחשוב כי אינם הגונים וישרים. יותר מזה, הם ביקשו את בקשתם למענו של אדם מסכן ואומלל לגמרי, שהיה מוכן למסור עדות, אם יהיה צורך בכך, אפילו בעינויים,[246] כל עוד נמשכת חקירה בעניין מותו של אביו. יותר מזה, סירובך להיענות לבקשה הינה למעשה הודאה בביצוע הפשע.

אם כך, אני שואל אותך: מדוע סירבת? כאשר סֶקסטוּס רוֹסקיוּס נהרג, נכחו העבדים במקום. איני מתכוון להאשים או לזכות אותם, אך התנגדותך לכך שייחקרו מעלה חשדות נגדך, והעובדה שאתה מעריך אותם כל כך, מעידה, כי הם יודעים משהו העלול להיות הרסני לגביך אם יגלו אותו. ‘זה בניגוד לחוק. אין זה מן הצדק שעבדים ייחקרו נגד אדוניהם.’[247] אבל שום חקירה אינה מתנהלת נגדך. סֶקסטוּס רוֹסקיוּס הוא העומד למשפט, ואם יחקרו אותם בקשר לרוֹסקיוּס, הם לא ימסרו עדות נגד אדונם, והרי עתה הוא האומר כי אתה עכשיו הוא אדונם. ‘הם עם כריסוֹגוֹנוּס.’ כן, בוודאי. כריסוֹגוֹנוּס מוקסם כל כך מאורח חייהם ומתרבותם, עד כי רצה שאנשים אלה, טובים יותר מן העובדים שאומנו על-ידי בעל האדמה באַמֶריָה, יתמזגו בחברת הנערים התרבותיים והמחונכים שלו, שנבחרו מתוך מספר גדול של נערים במשקים המובחרים ביותר.

לא, שופטים נכבדים, לא זה המקרה. זה אינו סביר, כי כריסוֹגוֹנוּס התאהב באורח חייהם ובתרבותם של עבדים אלה, או כי העריך את חריצותם ואת נאמנותם בענייני משק הבית. יש משהו מאחורי כל זה; ככל שייעשו מאמצים להסתירו ולדכאו, כך יבלוט ויזדקר יותר לעיני כול.

42. מה עכשיו? האם זה משום שהוא רוצה להסתיר את פשעו שלו שכריסוֹגוֹנוּס מתנגד שהעבדים ייחקרו? בשום פנים ואופן לא, שופטים נכבדים. איני סבור, שאפשר להשתמש בכל האשמות לגבי כל אחד. בכל הנוגע לי, איני חושד בכריסוֹגוֹנוּס בפשע מסוג זה, וזו אינה הפעם הראשונה שהדבר עולה בראשי לומר זאת. אתם זוכרים, בוודאי, כי בראשית דבריי חילקתי את המקרה כך: תחילה הייתה האשמה. היא הופקדה כולה בידי אֶרוּקיוּס; לאחר מכן – אלימות. על תחום זה היו מופקדים מַגנוּס וקַפּיטוֹ. כל פשע, כל מעשה עוולה, או כל רצח שיתגלו – יש לייחס אותם לשניים אלה. באשר לכריסוֹגוֹנוּס, אנו טוענים, כי השפעתו הקיצונית היא מחסום במשפטנו, ואי אפשר לסובלה; שופטים נכבדים, שומה עליכם לא רק לעצרו, אלא גם להענישו, שכן הדבר בסמכותכם.

הבה אסביר לכם את השקפתי. אם אדם רוצה כי העדים ייחקרו, והוא בטוח כי היו נוכחים במקום הרצח, אנו יכולים להסיק, כי אדם זה משתוקק להגיע לאמת ולחשוף אותה. אך אם אדם מסרב לכך – מעשיו מעידים עליו, ללא ספק, שהוא אשם, אפילו הוא אינו מודה בכך בפה מלא.

בראשית דבריי ציינתי, שאיני רוצה לומר דברים נוספים על הפשעים של אנשים אלו יותר ממה שנדרש ונחוץ, אך איני יכול לבזבז זמן או לטרוח על דבר שאיני שש לעשותו, והוא אינו הכרחי כלל. זה כרוך בהבאת טענות רבות, וכל טענה מצריכה הוכחות רבות. אגע ברפרוף בנושאים שאי אפשר לעבור עליהם בשקט; אבל בחשודים שהתחלתי לדון בהם, אני חייב לטפל באריכות; את אלה אני משאיר זאת לשיפוטכם האינטליגנטי.

43. אני מגיע עתה לשמו הזהוב[248] של כריסוֹגוֹנוּס, הפורס את חסותו על החבורה כולה. אני אובד עצות, שופטים נכבדים. כיצד עליי לומר שם זה, ועד כמה אני יכול להתעלם ממנו? אם לא אומר דבר, אני משמיט את החלק החשוב ביותר של טיעוני. אם אזכיר אותו, חוששני שלא רק כריסוֹגוֹנוּס לבדו, וזה אינו מעִנייני כלל, אלא גם אחרים עלולים לחשוב, שמא הם תחת מתקפה. למרות זאת איני סבור, כי לנוכח אופיו של המקרה עליי לדבר הרבה על הרוכשים[249] או על הרכוש המוחרם באופן כללי. המקרה הזה הוא חדש מסוגו ובעל אופי ייחודי.

כריסוֹגוֹנוּס קנה את רכושו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס. הבה נבחן תחילה את השאלה: על איזה בסיס מוצדק הוא נמכר, וכיצד יכול היה להימכר. כאשר אני מציג את השאלה, שופטים נכבדים, איני מתכוון לטעון, כי מכירת הרכוש של אזרח תמים היא שערורייה. אם לנושא זה תהיה אוזן קשובה, והוא יעלה לדיון חופשי, יש אנשים חשובים יותר מסֶקסטוּס רוֹסקיוּס שאפשר להגיש תלונה בשמם. שאלתי היא זאת: כיצד יכול היה, בשם אותו חוק המתייחס לרשימות המנודים, ואיני יודע אם זה חוק של וַלֶריוּס או חוק של קוֹרנֶליוּס,[250] ואיני יודע עליהם מאומה, כיצד, בשם אותו חוק, יכול היה רכושו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס להימכר? וכך נאמר בחוק: ‘הרכוש של מי ששמם הופיע ברשימת המנודים, או של מי שנהרגו בשורות האויב, יימכר.’ סֶקסטוּס רוֹסקיוּס לא היה אחד מן המנודים.

באותה תקופה נחלקו הצדדים לשני מחנות.[251] רוֹסקיוּס היה בצד של סוּלָה. רק לאחר מכן, כאשר נגמרה המלחמה, והשלום הושב על כנו, נהרג ברומא כאשר שב מסעודתו. אם נהרג בצדק, אין לי אלא לומר כי מכירת רכושו נעשתה על-פי חוק, אך אם מוסכם כי נהרג בניגוד לכל החוקים, הישנים והחדשים כאחד, אני דורש לדעת באיזו זכות ובאלו אמצעים ועל-פי איזה חוק נמכר הרכוש.

44. אתה שואל, אֶרוּקיוּס, נגד מי מכוונים דבריי? לא נגד האיש שהיית רוצה שאצא נגדו, שהרי כבר מתחילת נאומי ניקיתי את סוּלָה מכל אשמה; התנהגותו האצילית סייעה לי בכך. אדרבה, אני טוען, כי כריסוֹגוֹנוּס הוא האחראי לכל דבר: הוא שיקר; הוא שהעמיד פנים כי סֶקסטוּס רוֹסקיוּס הנו אזרח גרוע ואמר עליו כי מת בשירות האויב; הוא שמנע מן המשלחת מאַמֶריָה לדווח לסוּלָה על העובדות.

מנקר בי חשד, שופטים נכבדים, שהרכוש מעולם לא נמכר; זאת אוכיח, שופטים נכבדים, מאוחר יותר, אם תרשו לי. אני מאמין כי המועד האחרון שהתקיימה בו מכירת הרכוש המוחרם היה ב-1 ביוני. כמה חודשים לאחר מכן נהרג רוֹסקיוּס, ורכושו נמכר, או שהמכירה לא נרשמה ברשימות הציבוריות, ואז רמאי זה, שהוא ערום יותר ממה שהוא נראה, תעתע בנו; אם הוכנסו שמותיהם לרשימות הציבוריות, הן זויפו בדרך כלשהיא, ואז ברור כי על-פי החוק, אי אפשר היה למכור את הרכוש.

אני מודע לכך, שופטים נכבדים, שאני מעלה שאלה זו טרם זמנה ואף סוטה מהנקודה העיקרית. בעוד אני אמור להציל את מרשי מסכנה, אני עסוק בפצע באצבעי.[252] הוא אינו דואג לכסף, אף אין לו עניין בקידומם של ענייניי רכושו. הוא סבור, כי יוכל לשאת את דלותו, כל עוד יהיה חופשי מחשד נבזי זה ומהאשמה בדויה זו.

אבקש מכם, שופטים נכבדים, שתואילו להקשיב לכמה דברים שיש לי לומר, חלקם בשם עצמי, וחלקם בשמו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, דברים הנראים לי כשערורייתם וכבלתי נסבלים, ובעיניי, עלולים להשפיע על כולנו, אלא אם כן ננקוט צעדים נגדם. אלה נושאים שאני מכריז, כי הם מענייני שלי בלבד, והם גורמים לי לתחושת כעס ולמצוקה. מצד יש עניינים אחרים הנוגעים למצבו ולחייו של מרשי. מאוחר יותר, בסוף נאומי, אודיע לכם, שופטים נכבדים, אלו טיעונים היה רוצה כי ייאמרו בעדו, ואלו מסקנות יספקו אותו.

45. הבה נוציא לרגע את סֶקסטוּס רוֹסקיוּס מן הדיון ונַפנה את השאלות הבאות לכריסוֹגוֹנוּס אישית. ראשית, מדוע נמכר רכושו של אזרח כה הגון? שנית, מדוע נמכר רכוש של אדם שכלל לא היה מוחרם, ולא נהרג עם אויבי סוּלָה? בהנחה, שאלה האנשים היחידים שהחוק מתיר למכור את רכושם. שלישית, מדוע נמכר הרכוש לאחר המועד שנקבע בחוק? רביעית, מדוע הוא נמכר במחיר כה נמוך? אם כריסוֹגוֹנוּס עושה מה שעושה עבד משוחרר נבזי ובלתי ישר, ומנסה להטיל את כל האשמה על אדונו, הוא לא ירוויח מאומה, שהרי כל אחד ער לעובדה שאנשים רבים ביצעו פשעים רבים, וכי סוּלָה, בהיותו עסוק בתפקידים ציבוריים חשובים ביותר – את חלקם לא אישר, ועל חלקם לא ידע כלל.

האם נראה להם צודק, שבמצב זה, אפשר יהיה להתעלם מהם ולגלות חוסר עניין כלפיהם? יוּפּיטֶר הטוב והגדול מכולם,[253] השולט ברקיע, באדמה ובימים, גרם לעִתים תכופות נזק לאנשים על-ידי רוחות עזות, על-ידי סערות פראיות, בחום עצום ובקור בלתי נסבל, הרס את עריהם והשחית את יבוליהם. את כל האסונות האלה איננו מייחסים לרצונו או לשאיפתו של האל הרוצה להרוס, אלא לכוחו ולעָצמתו הבלעדית של הטבע. אך מצד שני, הנאותינו מן האור המציף אותנו ומן האוויר שאנו נושמים הן מתנות שהוענקו לנו על-ידי יוּפּיטֶר. מדוע, אם כן, שופטים נכבדים, מדוע עלינו להיות מופתעים, אם סוּלָה, אשר בזמנו הנהיג לבדו את הרפובליקה ושלט על העולם, השיב לנו את האימפריה בעזרת כוח צבאי וחיזק את שלטונו הרם על-ידי חוקים חדשים – חמקו כמה דברים מתשומת לבו? האם עלינו להתפלא על שהתבונה האנושית לא הצליחה להבין את מה שהכוח האלוהי אינו מסוגל להשיג?

אם נשים את העבר בצד, הרי כל אחד יכול להבין ממה שקורה ממש עתה, כי כריסוֹגוֹנוּס הוא שיזם ותכנן את המזימה הזו, והוא שהאשים את סֶקסטוּס רוֹסקיוּס; הוא היה האיש, אשר הציע את שירותיו כתובע, אליו פנה אֶרוּקיוּס כדי לקבל את שירותיו.[254]

46. …אנשים הגרים באדמות סַלֶנטיוּם ובּרוּטיוּם,[255] סבורים, שיש להם מקום מגורים מסודר ונוח העונה על דרישותיהם, שידיעות מגיעות אליהם בקושי שלוש פעמים בשנה, והנה אתה פוגש את האחר[256] יורד אליך מביתו שעל הגבעה הפַּלַטינית.[257] להנאתו הוא יכול להתרווח במקום נעים מחוץ לרומא; מלבד זה יש לו שלוש אחוזות מצוינות ליד העיר. ביתו מצופה באריחים שהובאו מדֶלפי ומקוֹרינתוֹס,[258] ביניהם משפך של כלי הרתחה שלאחרונה קנה אותו במחיר כה גבוה, עד כי עוברי אורח, ששמעו את המוכר הראשי מכריז על המחיר, חשבו שמדובר בקניית אחוזה. האם אפשר לדמיין את הכמויות העצומות של תבליטי הכסף, של השמיכות, של התמונות, של הפסלים ושל השַיש בביתו? כל מה שנלקח ממשפחות אצילות בזמני מצוקה ובמעשי שוד, נערם כולו בבית אחד.

אך מה אני יכול לומר על עבדי משק ביתו המיומנים בכל עבודות הבית? איני מדבר על מקצועות רגילים, כמו מבשלים, אופים, נושאי אפיריון; כדי לענג את רוחו ואת אוזניו יש ברשותו אֳמנים רבים כל כך, עד כי כל הסביבה רועשת מדי יום מן השירים, מן הקולות, מכלי מיתר, מחלילים ומשאון המשתאות המתקיימים מדי לילה. כאשר אדם כמוהו נוהג באורח חיים כזה, שופטים נכבדים, האם יכולים אתם לדמיין כמה הוא מוציא מדי יום? את המותרות? את המשתאות שהוא חוגג בהם? כל זה מכובד ממש! וכל זה נחגג בביתו, אם אפשר לקרוא לו בית, ולא לכנותו מפעל[259] המייצר כל סוג של פשע.

הביטו באיש עצמו, שופטים נכבדים. הוא מטייל בפוֹרוּם, מלווה בחבורת אזרחים העוטים טוֹגָה,[260] ורעמת ראשו המסודרת ספוגה בבשמים. הרי אתם רואים, עד כמה הוא בז לכל אחד, עד כמה הוא מאמין, כי איש אינו יכול להשתוות אליו, ועד כמה הוא עשיר ורב כוח יותר מכל אדם. אם אני מתכוון לחקור את כל מה שהוא עושה ואת כל מה שהוא מתכוון לעשות, חוששני, שופטים נכבדים, כי מי שאינו מעורה בפרטי המקרה, יכול להניח כי אני מתכוון לתקוף את האצולה ואת הניצחון שהשיגה.[261] בוודאי, לו הייתי מוצא משהו בסיעה זו שאינו נראה לי, יש לי הזכות המלאה לתקוף אותה; איני חושש ממי שחושב כי אני מגלה עוינות כלפי האצולה.

47. מי שמכירים אותי, ערים לכך כי שאיפתי הגדולה ביותר היא שיושג הסכם בין הצדדים; אך משנראה כי הדבר בלתי אפשרי, רציתי, עד כמה שיכולותיי החלשות והדלות מאפשרות לי, כי אחד הצדדים ינחל ניצחון, ואכן כך קרה. האם לא היה אדם שלא ראה, כי המעמדות הנמוכים והגבוהים נאבקים ביניהם על הזכייה במשרות הגבוהות ביותר? במאבק כזה לא יהסס איש, להוציא אזרחים מיואשים ומושחתים, להצטרף לאותו צד אשר הצלחתו תבטיח את כבודה של אומתנו בבית ואת שלטונה מעבר לגבולות ארצנו. אני שמח, שופטים נכבדים, מאושר ממש, שאכן הדבר הושג, וכי כל אחד זכה להיות מתוגמל, ומעמדו הוחזר לו. בטוח אני, כי כל זה הושג הודות לרצון האלים, למאמציו של העם הרומי ולחכמתו, לכוחו העליון ולמזלו הטוב של סוּלָה.

אין זה תפקידי למצוא פסול באותם עונשים שהוטלו על מי שלחמו בנו בכל דרך שיכלו. אני סבור, שראויים לשבח האמיצים אשר התאמצו למלא את חובתם הציבורית. אני סבור, כי אלו היו המטרות שאנו נאבקים למענן, ואני שמח לומר, כי זה היה הצד שתמכתי בו. אבל אם זה המקרה, והמלחמה פרצה כדי שהמעמד השפל ביותר יתעשר על חשבונם של אחרים, ויהיה מסוגל לתקוף רכוש של כל אחד, ואם ייאסר עליי למנוע זאת על-ידי פעולה או לומר מילה של ביקורת – אם כך הם פני הדברים, העם הרומי לא רק שלא שוקם והועמד על רגליו אחרי המלחמה האחרונה, אלא גם הובס וקרס בגללה. אך מה שקורה באמת, שופטים נכבדים, שונה לגמרי. אם תיאבקו באנשים אלה, לא ייגרם כל נזק לאצולה; אדרבה, היא תלך מחיל אל חיל.

48. המבקשים למצוא פסול במצב העניינים הנוכחי, קובלים על הכוח המופרז שניתן לכריסוֹגוֹנוּס; המבקשים לשבחו, טוענים שכוח כזה כלל לא ניתן לו. אין סיבה כלשהי לכך שמישהו מאתנו יהיה טיפש או בלתי הגון עד כדי כך שיאמר: ‘הלוואי שהייתי רוצה שיניחו לי לדבר כאוות נפשי’, טיפש עד כדי לומר: ‘אכן הייתי עושה זאת.’ אתה יכול לעשות זאת; איש לא ימנע בעדך. ‘הייתי מצביע על כך בסנט.’ הַצבע בתנאי שהצבעתך תהיה צודקת, וכל אחד יתמוך בה. ‘כשופט הייתי פוסק כך.’ הכול יעמדו מאחוריך, אם פסק-דינך יהיה צודק וראוי.

כל עוד היה הדבר הכרחי, ומצב העניינים היה בכי רע, החזיק אדם אחד בשלטון כולו. לאחר שיצר משרות שלטוניות וקבע חוקים, חזרה הסמכות לידיו של כל מגיסטרט שהחזיק בה בעבר. אם מי שקיבלו את סמכותם בחזרה רוצים להחזיק בה, אם אכן פעלו באופן הראוי, הם רשאים להחזיק בה לתמיד; אך אם ביצעו מעשי רצח ומעשי שוד בגלותם את חמדנותם המופרזת (ואני באמת איני רוצה לומר דברים חמורים נגדם כדי להימנע מאותות רעים), אומר רק זאת: אם האצילים מתוכנו לא יירָאו כמי שעומדים על המשמר, הגונים, אמיצים ורחמנים, חובה עליהם להתפטר ממשרותיהם[262] לטובת מי שהם בעלי תכונות אלו.

מוטב, אפוא, שיפסיקו לומר כי אדם שאמר את האמת בגלוי, אמר דברי בגידה; מוטב, כי יפסיקו את שיתוף הפעולה עם כריסוֹגוֹנוּס; מוטב, כי יפסיקו לחשוב שאם טובתו של כריסוֹגוֹנוּס תינזק, גם טובתם שלהם תינזק; מוטב, כי יחשבו עד כמה מעורר רחמים ומביש, שהם, שלא יכלו לעמוד בפני הזוהר של מעמד הפרשים,[263] יקבלו עליהם את מרותו של העבד הנחות ביותר. אָמנם בעבר, שופטים נכבדים, בא שלטון זה לידי ביטוי בתחומים אחרים,[264] אבל עכשיו אתם רואים, איזו דרך הוא בנה, ובאיזו דרך הוא מתכוון ללכת. הוא מתכוון לתקוף את נאמנותכם, את שבועתכם, את פסקי-הדין שלכם, למעשה – את הדבר היחיד שנשאר במדינה השומרת על כבודה ועל קדושתה.

האם כריסוֹגוֹנוּס חושב כי גם פה[265] יש לו השפעה? האם גם כאן הוא שואף להראות את כוחו? עד כמה אומלל ואכזרי הדבר אם כך יקרה! חי הֶרקוּלֶס! רגשות הזעם שבי אינן גואות, משום שאני פוחד שמא הכוח יהיה בידיו; כלל לא. חששי הוא שהוא מגלה עזות מצח כזו, על שהוא מטפח תקווה שבעזרתם של אנשים כאלה, כמוכם, יוכל לצבור די כוח כדי להרוס את חייו של איש נקי כפיים.

49. האם קמה האצולה על רגליה ותפסה את השלטון מחדש באמצעות כוח ובחרב, רק כדי שעבדים משוחררים ועבדיהם הנקלים יוכלו לתקוף את רכושנו ואת נכסינו? אם זו הייתה מטרתם, אני מודה כי טעיתי על שהעדפתי לעמוד לצדם. אני מודה, שופטים נכבדים, כי דעתי נטרפה עליי כאשר הסכמתי לדעותיהם, אף שלא לקחתי חלק במאבק. אך אם ניצחון האצולה יביא בעקבותיו תהילה וברכה לרפובליקה ולעם הרומי, צריך מה שאומַר להתקבל באופן יוצא מן הכלל על-ידי האזרחים האצילים וההגונים ביותר. אבל אם יבוא מישהו ויטען, כי אם כריסוֹגוֹנוּס ייפגע, יינזקו שניהם – הוא עצמו והמשפט, אזיי ברור, כי אינו מבין מהו המשפט המונח לפניו, וברור כי ‘ידע להעריך’ כהלכה את מצבו.[266] אם כל נבל יראה במשפט מטרה שיש להתנגד לה, יהפוך המקרה למהולל יותר; אבל אם תומכו הנקלה של כריסוֹגוֹנוּס יחשוב, כי יש קשר ענייני הדוק בינו לבין כריסוֹגוֹנוּס, הוא גורם, למעשה, נזק לעצמו, משום שהוא מתנתק מן התהילה שזכה לה המשפט.

אני חוזר ואומר, כי כל מה שאמרתי בעבר, היה בשמי שלי. מצבה של הרפובליקה, כעסי, והעוול שעשו אנשים אלה – כל אלה אילצו אותי לומר מה שאמרתי. סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, מצדו, אינו חש כעס כלשהו, הוא אינו מאשים איש, וגם אינו מתלונן על אָבדן ירושתו. כאיש כפרי וכעובד אדמה, שאינו מכיר את העולם, הוא מאמין, כי כל מה שנעשה, שאתה טוען כי סוּלָה אחראי לו, נעשה בהתאם למנהג, לחוק ולמשפט העמים.[267] כל מה שהוא מבקש, הוא לעזוב את בית-המשפט הזה נקי מכל אשמה, זכאי מתביעה בלתי ראויה זו. לו רק יכול היה להסיר מעליו את החשד המביש זה, היה מכריז כי יראה את אָבדן רכושו בשוויון נפש.

רוֹסקיוּס מפציר ומבקש ממך, כריסוֹגוֹנוּס, שאם מרכושו הרב של אביו לא לקח לעצמו מאומה, אם לא רימה אותך, אם העביר על שמך את כל רכושו מתוך רצונו שלו, וספר ושקל כל פריט בנפרד, אם מסר לך את הבגדים שלבש ואת הטבעת[268] שהסיר מאצבעו, אם מכל מה שנשאר לו שמר רק על גופו העירום – הוא מפציר בך ומבקש ממך לאפשר לו, לאיש תמים וישר, להעביר את שארית חייו בעוני, נתמך על-ידי חבריו.

50. אתה מחזיק באחוזות שלי; אני מתקיים מחסדי אחרים. אני מקבל זאת – גם משום שאני נכנע, וגם משום שאני חייב לעשות זאת. ביתי פתוח לפניך, אבל לי הוא סגור. אני משלים עם זאת. משק ביתי הגדול נמצא ברשותך; לא נותר לי אפילו עבד אחד. אני סובל, וחושבני כי אוכל לסבול את זה. מה עוד אתה רוצה? מדוע אתה רודף אותי? מדוע אתה תוקף אותי? במה אני מתנגד לשאיפותיך? כיצד מונע אני את מאווייך? במה אני עומד בדרכך? כאשר אתה רוצה להרוג אדם כדי לבזוז אותו, כבר רוקנת אותו, למעשה, מנכסיו; מה עוד אתה רוצה? אם זה מתוך עוינות אישית, איזו עוינות יכול אתה לחוש כלפי אדם שהשתלטת על אחוזותיו לפני שידעת מי הוא? אם זה מתוך פחד, כיצד אתה יכול לפחוד מאדם, שאינו מסוגל, כפי שאתה רואה, להגן על עצמו מפני עוול נורא כל כך? אבל אם החלטת להרוס את בנו, משום שהשתלטת על רכושו של סֶקסטוּס רוֹסקיוּס, האם אינך מתגלה כמי שפוחד מפני מישהו שדווקא מפניו יש לך כל הסיבות שלא לפחוד?[269] שיש לך כל סיבה לפחוד ממנו יותר משיש לך סיבה לפחוד ממשהו אחר, לפחוד כי ביום מן הימים יבואו ילדיו של האיש שרכושו הוחרם וישיבו את רכוש אביהם?

אתה עושה עוול,[270] כריסוֹגוֹנוּס, אם אתה תולה תקוות במה שרכשת במותו של מרשי מאשר במה שהשיג לוּקיוּס סוּלָה, אבל אם אין לך סיבה לרצות שהאיש המסכן הזה יקרוס באסון נורא זה, אם כבר העביר לידיך כל דבר שיש לו, למעט הנשימה שבגופו, אם לא החביא לעצמו משהו השייך לרכושו של אביו, אפילו משהו שיישאר לו למזכרת, אזיי בשם האלים בני האלמוות, לשם מה האכזריות הנוראה הזו? מדוע אתה מגלה את אופייך הפראי המפלצתי? איזה שודד היה כה נבזה, איזה שודד ים היה כה פראי, עד שכאשר יכול היה לקחת את השלל ללא שפיכות דמים, העדיף להפשיט (את הקָרבן) משללו, מכוסה כולו בדם? אתה יודע כי למרשי אין מאומה, שאין הוא מעז לעשות מאומה, שאין הוא יכול לעשות מאומה, וכי מעולם לא התכוון לפגוע בטובתך, ובכל זאת אתה תוקף אותו, אדם שאין לך סיבה לפחוד ממנו, ואינך צריך לשנוא אותו, אדם שאתה רואה שאין לו דבר שאפשר לקחת ממנו, אלא אם כן מחריד בעיניך, שהאיש הזה, שנישלת אותו מירושתו, עירום כולו, כאילו ניצל מספינה טובעת, יושב כאן, כפי שאתה רואה, לבוש שוב בבגדיו. כאילו לא ידעת, שמזונו ובגדיו סופקו לו על-ידי קַיקיליָה, בתו של בַּליַאריקוּס,[271] אחותו של נֶפּוֹס, אישה מוערכת מאוד, אשר אף שאביה היה מפורסם, אחיה אדם משכמו ומעלה, ודודיה נכבדים ועל אף היותה אישה, ראויה היא לשבחים רבים בזכות עצמה. כפי שזכתה לכבוד גדול שהעניקו לה בני משפחתה הנאורים, כך הקרינה עליהם מכבודה הרם הודות לסגולותיה.

51. האם העובדה שמרשי מוגן במסירות כה רבה, היא הגורמת לך להיות נרגז? האמן לי, כי בתמורה לכך שאביו היה מארח נדיב, וידידי משפחתו היו מוכנים להופיע והעזו להגן עליו בגלוי, הוא ראוי בהחלט להגנה נאותה; אבל לו כל אחד מהם יכול היה להעניש אותך על האסון החמור שאתה ממיט ועל הסכנות שאתה מאיים בהן על טובתה העליונה של הרפובליקה, אני מבטיח לך, חי הֶרקוּלֶס, שלא היית עומד במקום שאתה עומד בו עתה. כפי שהמצב נראה כרגע, התנאים שהוא מוגן בהם עתה, בוודאי אינם צריכים להדאיג את יריבינו או לאלץ אותם לחשוב שהם הובסו על-ידי כוח חזק יותר.

עסקי הבית שלו – קַיקיליָה היא שדואגת להם. עסקיו בפוֹרוּם ובבית-הדין מטופלים, כפי שאתם רואים, שופטים נכבדים, על-ידי מַרקוּס מֶסַלָה.[272] לו היה בגיל מתאים, וכוחותיו היו עמו, היה מֶסַלָה מגן בעצמו על רוֹסקיוּס. מאחר שצעירותו וצניעותו הטבעית שנֵחן בהן מונעות אותו מלדבר, הפקיד את המקרה בידיי, ביודעו כי אני מבין את רצונותיו, וכי חובתי היא לשרתו. הודות לנוכחותו המתמדת בבית-הדין, לעצתו, להשפעתו ולעבודתו המאומצת ניצלו חיי רוֹסקיוּס מידי קוני רכושו המוחרם, ובמקום זה הופקדו בידי קולותיהם של השופטים.

היה זה למענם של האצילים, כמו מֶסַלָה, שופטים נכבדים, שרוב האזרחים אחזו בנשק. מטרתם הייתה להחזיר את האצילים האלה למעמדם הראוי במדינה – ואתם רואים שכך פעל מֶסַלָה – כדי שיגנו על זכויותיהם של החפים מפשע, כדי שיתנגדו לעיוות הדין וישתמשו בסמכותם יותר כדי להציל את חבריהם מאשר להרוס אותם. לו כל מי שהיו מוכנים לעשות זאת היו נולדים לאותו מעמד, הייתה המדינה סובלת מהם פחות, והם עצמם היו סובלים פחות מן הזעם המופנה כלפיהם.

52. אבל שופטים נכבדים, אם איננו יכולים לגרום לכריסוֹגוֹנוּס להסתפק ברכושנו, ולא לבקש לקחת את חיינו, אם איננו יכולים לגרום לו, לאחר שלקח מאתנו כל דבר, ליטול מאתנו את אור היום המשותף לכל בני-האדם, אם הוא סבור, כי טרם הגיע הזמן להפסיק לחמוד את הכסף, אלא אם כן שפיכות דמים תשכך את תאוותו, אזיי, שופטים נכבדים, נשארה לרוֹסקיוּס רק תקווה אחת – זו שנשארה לרפובליקה, זו של טוב לב ושל חמלה, האופייניים לכם זה שנים. אם כל זה עדיין קיים, אפשר שכולנו נינצל, אפילו עתה; אך אם האכזריות המתפשטת עתה בארצנו, תקשיח את לבבכם, וזה בוודאי לא יקרה, אזיי אין עוד על מה לדבר, שופטים נכבדים. מוטב שנעביר את שנות חיינו בין חיות טרף, ולא בין חיות אדם אלו.

האם אין זו בדיוק המטרה שנועדה לכם? האם לא לשם כך נבחרתם כשופטים, כדי שתוכלו להוקיע אותם רוצחים ואותם קוני רכוש שלא היו מסוגלים כלל לבצע רצח?[273] מצביאים מוכשרים – כאשר הם מצטרפים לקרב, הם מציבים את חייליהם במקום שהם משערים שחיילי האויב ייסוגו אליו, כדי שיוכלו לתקוף אותם בשעת נטישתם את המערכה. קוני הרכוש המוחרם סבורים, ללא ספק, כי באותו אופן יושבים פה אנשים כמוכם כדי ללכוד את מי שהצליחו להימלט מידיהם. מי ייתן והאלים ימנעו זאת,[274] שופטים נכבדים, שמה שרצו אבותינו[275] כי ייקרא ‘מועצת המדינה’,[276] ייחשב כמעוזם של ה’חותכים.’[277]

האם אתם באמת מבינים, שופטים נכבדים, שהמטרה היחידה של כל מה שקורה כאן היא לסלק את ילדיו של המנודה באמצעים הוגנים או זדוניים, וכי הצעד הראשון להשיג זאת יהיה באמצעות שבועתכם ועל-ידי מתקפה זו על סֶקסטוּס רוֹסקיוּס? האם יש בכלל ספק בשאלה מי אשם ברצח, כאשר אתם רואים מצד אחד את ה’חותך’, האויב, הרוצח שהוא גם התובע, ובצד השני עומד הבן שנידון לחיי דלות, והוא מוערך כל כך על-ידי קרוביו, שלא רק שאשמה כלשהי לא דבקה בו, אלא שהוא גם נקי מכל חשד? האם אתם רואים משהו אחר במצב הזה, שיכול לשמש עדות נגד רוֹסקיוּס, למעט העובדה שרכושו של אביו נמכר?

53. אבל אם אתם תומכים בעניין הזה ואף מציעים את עזרתכם להצלחתו, אם אתם יושבים פה, כדי שילדיהם של מי שרכושם נמכר יובאו לפניכם, אזיי, בשם האלים בני האלמוות, שופטים נכבדים, היזהרו; אתם עלולים לתת יד להתהוותה של רשימת מנודים אכזרית הרבה יותר. אף שרשימת המנודים הראשונה כוונה נגד מי שאחזו בנשק, סירב הסנט להבין זאת. היה חשש כי מועצת המדינה תאשר לנקוט צעדים חמורים יותר מאלה שנקטו אבותינו; אך מצד שני, רשימת מנודים חדשה זו מכוונת נגד ילדי המנודים ונגד תינוקות בעריסתם, ואם אתם, שופטים נכבדים, לא תדחו זאת בעזרת קולותיכם, אזיי, בשם האלים הנצחיים, חִשבו מה עלול לקרות לרפובליקה שלנו.

זו חובתם של אנשים חכמים, שיש להם הסמכות השלטונית והכוח שיש לכם, לרפא את הרפובליקה שלנו מן המחלות שהיא סובלת מהן. אין ביניכם איש שאינו יודע כי העם הרומי, שנודע בעבר כנוח ביותר כלפי אויביו, סובל כיום מאכזריות מבית. סלקו אכזריות זו מאומתנו, שופטים נכבדים. אל תרשו לה להתקיים עוד בארצנו. היא דבר מחריד – לא רק משום שהיא עלתה בחייהם של אזרחים רבים באופן הנורא ביותר, אלא גם משום שהקהתה כל תחושת רחמים אפילו מן האנשים הנוחים ביותר בכך שהרגילה אותם למעשי עוול, משום שכאשר אנו שומעים או רואים כל שעה מעשה עוול, אפילו בעלי לב רחום על-פי על טבעם, מודים, כי בגלל מגע תמידי עם הדברים הלא נעימים, הם מאבדים את תחושת האנושיות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “17 נאומים”