החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

על ג'ורדן פיטרסון

ג'ורדן פיטרסון הוא מבקר תרבות ופרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת טורונטו. בספטמבר 2016 העלה פיטרסון סרטון הכולל ביקורת רהוטה ומנומקת על חוק שהכפיף את חופש הדיבור לתיאוריות מגדר פרוגרסיביות. העניין שעורר הפך אותו למבקר חריף ורהוט של הפוסט-מודרניזם, ולאחד מהוגי הדעות הידועים ... עוד >>

12 כללים לחיים

מאת:
מאנגלית: דלית לאוב-‌סוטר | הוצאה: | 2018 | 403 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

12 כללים לחיים

אתם רוצים לחיות חיים טובים, נכון? קודם כול תפסיקו להתלונן. לכולם קשה. העולם הוא מקום מלא סבל, ואף אחד מלבדכם לא יכול להעניק לחייכם משמעות. סדרו את השולחן, עמדו זקוף, אמרו אמת לעצמכם ולאחרים, והתחילו לפעול ולחיות כגיבורים שנולדתם להיות. זה רק בידיים שלכם.

ג'ורדן פיטרסון הוא מבקר תרבות ופרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת טורונטו. בספטמבר 2016 העלה פיטרסון סרטון הכולל ביקורת רהוטה ומנומקת על חוק שהכפיף את חופש הדיבור לתיאוריות מגדר פרוגרסיביות. העניין שעורר הפך אותו למבקר חריף ורהוט של הפוסט-מודרניזם, ולאחד מהוגי הדעות הידועים והמדוברים ביותר בעולם.

ב-2- כללים לחיים, שתורגם עד כה ליותר מ-30 שפות, בונה פיטרסון גשרים בין תיאוריות פילוסופיות, עובדות ביולוגיות, מיתוסים דתיים, תובנות פסיכולוגיות והומור שחור, כדי לשכנע אתכם לזנוח את הציניות ואת הייאוש הפוסט-מודרני, לקבל אחריות על חייכם, ולאמץ עצות מעשיות שיאפשרו לכם לחיות חיים בעלי משמעות.

  • מה לובסטרים יכולים ללמד אותנו על מגדר?
  • איך לא נתרסק בעקבות אסון אישי?
  • מדוע הקשבה היא אחד האתגרים הקשים ביותר לאדם?
  • למה אנחנו סובלים מרגש נחיתות?
  • מדוע חשוב לפעמים להיות לא נחמדים אם רוצים להצליח בחיים?

"פיטרסון נמצא בליגה אינטלקטואלית משלו" – The Observer

"חסר פחד ומלא תשוקה" –  The Guardian

"אי אפשר להפריז בחשיבות המסר של פיטרסון" – The Times

מקט: 4-1386-1020
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה
עירית לינור

אם ייערך אי פעם מצעד עולמי לייצור שערוריות — ספק אם קנדה תתברג בעשירייה הראשונה. למרות היותה המדינה השנייה בגודלה בתבל, היא מאוכלסת בדלילות ב-35 מיליון תושבים, נהנית מגבול שקט עם ארצות הברית, משיעור פשיעה נמוך וממדיניות רווחה נדיבה, ויכולה להרשות לעצמה לבחור לראשות הממשלה בחור צעיר, שוחר שוויון והכלה כמו ג’סטין טרודו, שעם כל מעלותיו, עדיין הוא מפורסם פחות מג’סטין קנדי אחר — ג’סטין ביבר. קנדה לא הייתה אמורה לשגר לעולם את ג’ורדן פיטרסון.

כמו במדינות מערביות מתקדמות רבות, גם באוניברסיטאות הקנדיות יושמו ערכים מתקדמים בתוכניות הלימודים, אך לאחר בחירתו של טרודו, שהקפיד להרכיב את ממשלתו כפסיפס של מיעוטים מוחלשים — מהגרים מאפגניסטן, סיקים ונכה — אימצה קנדה ביתר שאת תקינות פוליטית יחד עם רגישות רבה יותר לכל צורה של אפליה או ביטויי שנאה. כך נוצרה הצעת חוק שתיקנה את החוק הקיים נגד אפליה, הוסיפה לו סעיפים שנוגעים לזהות מגדרית ואפליה מגדרית, והרחיבה את האיסור על שימוש ב'ביטויי שנאה' — מתוך כוונה להוציא אותם מחוץ לטווח של חופש הביטוי, אחד מאדני היסוד של החברה המערבית. אחד מביטויי השנאה שהציעו המחוקקים להוסיף לרשימה האסורה הוא סירוב להשתמש בכינויי גוף על פי בחירתו של מי שאינו מגדיר את עצמו לפי מינו הביולוגי. אם גבר שמזדהה כאישה ידרוש ממך לפנות אליו כאל 'היא' או 'הם' — עליך למלא אחר דרישתו. ולא — הפנייה בלשון זכר אל גבר שמזדהה כאישה עלולה להפוך לעבירה שעונש בצידה. הצעת החוק הזו נרשמה תחת הסימן הצעה C-16.

ההצעה הכעיסה והדאיגה את ג’ורדן פיטרסון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו.

עד שקרא את הצעת החוק ניהל פיטרסון קריירה אקדמית מוצלחת ונטולת דרמות: אחרי תואר ראשון במדע המדינה, עבר לפסיכולוגיה, קיבל דוקטורט, עבד ולימד באוניברסיטת הרווארד, ניהל קליניקה טיפולית, פרסם למעלה מ-100 מאמרים וצוטט כ-8,000 פעמים בכתבי עת מדעיים — עדות להיותו מקובל על הקהילה האקדמית, ולא סתם מדען מן השוליים. בשנת 1999 יצא לאור ספרו Maps of Meaning, טקסט מלומד בן למעלה מ-500 עמודים שעוסק באמונה דתית, משמעות, מיתולוגיה וסיפורת. כשהתפרסמה הצעת החוק התגורר פיטרסון עם משפחתו בטורונטו ולימד פסיכולוגיה באוניברסיטה המקומית, שם נהנה מקביעות. הוא נהג לצלם את הרצאותיו — פיטרסון היה תמיד מרצה אהוד על תלמידיו — ולהעלות אותן ליו-טיוב. מאות שעות של הרצאותיו נמצאות כבר שנים ברשת, וזכו להצלחה צנועה — כפי שאפשר לצפות מהרצאות אקדמיות. בספטמבר 2016, לאחר שקרא את הצעת החוק, העלה פיטרסון עוד סרטון ליו-טיוב, שכותרתו 'פחד והחוק'.

נקדים ונודה: אין בסרטון הזה שום סממן של להיט פוטנציאלי. ראשית, הוא ארוך: 57 דקות, שאין בהן אמצעים אמנותיים כמו עריכה יצירתית, או אנימציה, או אפילו תאורה. למעשה, פיטרסון לא נראה בו כלל. רק קולו נשמע על רקע מסך שעליו מופיעים ראשי הפרקים של דבריו, ציטוטים שהוא מתייחס אליהם וסעיפי הצעת החוק C-16. ובכל זאת — הטיעונים שהעלה נגד החוק בפרט ונגד התקינות הפוליטית באקדמיה בכלל זיכו סרטון אינטרנט זה, העוסק בהצעת חוק במדינה שבדרך כלל לא נמצאת במרכז העניינים מבחינה פוליטית או תרבותית, במאות אלפי צפיות; ואת פיטרסון עצמו — בפרסום שגם הוא לא שיער שיזכה לו. לא כולו חיובי.

מה אמר פיטרסון שעורר עניין רב כל כך, בקנדה ובעולם כולו? בתחילת הסרטון הוא מדבר על התקינות הפוליטית ועל השפעתה השלילית על האקדמיה ועל שוק העבודה. אחר כך הוא מגיע להצעת החוק ומפרק לרכיבים את מטרותיה ואת המונחים שהיא משתמשת בהם. קשה להגדיר מהו פשע שנאה או ביטוי שנאה, אומר פיטרסון, ויש לכך חשיבות מכיוון שמניע של שנאה מוסיף חומרה לעברה, ולכן גם לעונש. 'כעס, למשל, יכול להישמע כמו שנאה', מסביר פיטרסון, אבל לא תמיד הוא שנאה. וגם אם כן — הדיבור חיוני כדי לארגן את מחשבותיך ולהגיע לחקר האמת. אם אתה מפחד לבטא את מחשבותיך, ואם אין דרך בדוקה לדעת אם דעה כלשהי נובעת משנאה אם לאו — אחת התוצאות האפשריות היא שתיקה מתוך פחד, שמא תיענש — ובחומרה — על ביטוי דעותיך ומחשבותיך. לשתיקה כזו יש מחיר, מבהיר פיטרסון, והיא גם אינה יעילה. שהרי אם תשתיק מישהו לא תוכל לשנות את דעתו. הדרך היחידה לשכנע היא לשמוע את דעתו של הזולת, גם אם אתה חולק עליה וגם אם היא לא נעימה לך.

הצעת החוק קובעת כי 'יש לתת לאדם הזדמנות שווה להשיג את החיים שאליהם הוא שואף ולספק את צרכיו'. פיטרסון טוען שזו שפה מבולגנת. האם 'שאיפות' ו'צרכים' הם ערכים ברורים, והאם חובתה של החברה לספק אותם מעבר למתן שוויון הזדמנויות? האם שאיפותיו וצרכיו של האחד נעלים על שאיפות וצרכים של האחר? האם ועדה יכולה להחליט על סדר עדיפויות כזה ולכפות אותו על הכלל? במשטר הקומוניסטי נעשה ניסיון לכפייה כזו, מזכיר פיטרסון, והתוצאות היו הרות אסון.

הביקורת הזו הייתה מן הסתם עוברת בשלום, אלא שפיטרסון לא הסתפק בה והסתער במלוא הקיטור על סעיפי החוק, המתמקדים בגביע הקדוש של כוחות הקדמה בתרבות המערבית של המילניום הנוכחי: זהות מינית. מועצת זכויות האדם של קנדה קיבלה את יסודות תיאוריית המגדר, שעל פיה המין הביולוגי הוא משני לתחושת הפרט בנוגע לזהותו המינית. תחושה זו משמעותית יותר מהיותו זכר או נקבה. רק לאדם הפרטי יש זכות לקבוע לאיזה משני המינים הוא שייך. ייתכן שיבחר לא להשתייך לאף מין שהוא, ובחירה כזו, שנחשבה לפני זמן קצר להפרעה נפשית, התקבעה לא רק כלגיטימית, אלא אף כמבטלת את המציאות האובייקטיבית, ולפי הצעת החוק — מחייבת גם את מי שמפגר מאחור ומתעקש להיצמד לסיווג הביולוגי. ולכן, אם ירצה זכר להציג את עצמו בפני סביבתו כנקבה, על הסביבה להתייחס אליו כאל נקבה, ואם לא תעשה כן תוכרז הסביבה כמפלה, או פוגענית, ובמקרה של הצעת החוק הקנדית — עבריינית.

'זהות מגדרית', ציטט פיטרסון את ועדת זכויות האדם של אונטריו, המחוז שבו הוא מתגורר, 'היא תחושתו הפנימית והאישית של כל אדם לגבי זהותו המינית. זוהי אמונתם שהם אישה, גבר, שניהם, אף לא אחד מהם או כל דבר אחר על הספקטרום המגדרי. ביטוי מגדרי הוא האופן שבו אנשים מציגים את עצמם בפומבי דרך היבטים כמו לבוש, שיער, איפור, שפת גוף וקול. ביטוי מגדרי הוא הדרך שבה אדם מפגין בפומבי את המגדר שלו. השם שבחר אדם לעצמו או כינוי הגוף גם הם דרכים לביטוי מגדרי. אחרים תופסים את המגדר על פי תכונות אלה'.

אם עד עתה שמר פיטרסון על נימה שקולה, גם אם מודאגת מעט, כשהגיע לסוגיית המגדר, ולכוונתה של מועצת זכויות האדם להכריז כעברה על סירוב לקרוא לאנשים על פי המין שהם מזדהים עמו, או שלא על פי אף מין שהוא — כעת ניכר בפרופסור שהוא נרגש. 'ההגדרות הללו כתובות ברשלנות', חימם פיטרסון מנועים, 'ונוסף על כך — אינן נכונות'.

כל ניסיונו כמדען, כחוקר, כאדם שחי בעולם, לא הכשיר אותו להבין מיהו אותו יצור אנושי שאינו משתייך לאחד משני המינים — אלא אם הוא אינטרסקס (בני אדם שנולדו עם סממנים ביולוגיים גם של זכר וגם של נקבה, והם נדירים מאוד). אין לו מושג מה פירוש להיות גם גבר וגם אישה על פי בחירה, ואומנם הוא מודע לקיום רעיון של 'ספקטרום מגדרי', אבל זהו רעיון בלבד, ואין לו כל הוכחות. המיניות האנושית היא בינארית, הזכיר פיטרסון, ויש רק שני מינים ביולוגיים: זכר ונקבה. תיאוריית המגדר היא רעיון, לא עובדה מדעית. דעה, דעה שגויה, ועכשיו היא עומדת להיכנס לתוקף כחוק. עוד הוסיפה למורת רוחו ההפרדה של תיאוריית המגדר בין מין ביולוגי למגדר — שהוא אוסף תכונות והתנהגויות המיוחסות לגברים ולנשים — כאילו אין קשר בין השניים.

האקטיביסטים השמאלנים שמאחורי הצעת החוק, טען פיטרסון, מאמינים שאתה יכול להיות גבר בגוף אישה או להפך, שזו מציאות ביולוגית, ושלכן אם זהותך המגדרית סותרת את זהותך הביולוגית — זו מציאות ביולוגית. אבל אם זהותך המגדרית תואמת את מינך הביולוגי — זוהי הבנייה חברתית. 'אני לא יודע איך שני הדברים הללו יכולים להתקיים במקביל', נסער קולו של הפרופסור, 'בעיניי אלה משפטים חסרי היגיון. ועכשיו הם יהיו החוק'.

מדי פעם עצר פיטרסון כדי לארגן את מחשבותיו, והצופה/מאזין חיכה איתו עד שהמשיך ותיאר את ההשלכות של חקיקה כזו:

'אני מאמין שהערותיי על מושגים אלה הן כבר בלתי חוקיות על פי החוק הזה, ובפוטנציה הם ביטויי שנאה. אבל אני חושב שצריך לתהות על החוק הזה, ואם מישהו צריך להיכנס להיכלא על התהייה הזאת — אז אכנס לכלא.

'אני חושב שהצעת החוק היא אווילית, הניסוח מגוחך, אין לה ביסוס מדעי, היא מונעת מאידאולוגיה. היא מפלגת, מסוכנת, גורמת לתוהו ובוהו, והיא מבלבלת. ואין בה שום תועלת. ועל כל אדם אחד ששינוי החקיקה הזה ישחרר אותו מדיכוי — הוא יבלבל באופן קטלני מאות אחרים. ואני אומר זאת כמטפל קליני עם קצת ניסיון בתחום הזה.

'אני צופה שסטודנט או קולגה יתעקש שאקרא להם בשמות ניטרליים מבחינה מגדרית, או לא נכונים. 'היא' או 'הוא' או 'הם' או 'ZE' או 'ZI'. אני לא מתכוון לעשות את זה. ממש לא. אני חושב שזה מניפולטיבי ואני לא מכיר בזכותו של אדם אחד לקבוע בעבורי באיזה כינוי גוף אקרא לו. זוהי כפייה של דיבור ואני מסרב לעשות זאת. על פי החוק ההחלטה שלי אינה חוקית ואולי מבוססת על שנאה. אולי זה נכון, אבל אין בכוונתי לציית. אני סבור שהכינויים הללו נובעים ממניעים פוליטיים. מניעים פוליטיים של השמאל הקיצוני. וכשאני משתמש בכינויים הללו הופכים אותי לכלי של המניעים הללו, ואני מעדיף להיות הכלי של המניעים שלי ולנסח אותם בשפה שלי כמיטב יכולתי, ולא להיות שופר של איזו אידאולוגיה רצחנית'.

קודם דיבר פיטרסון על החוק. עכשיו עבר אל הפחד:

'אני מפחד מתגובות עמיתיי, כי חלק מהם מפחדים להגיב. הם מצנזרים את עצמם מתוך חשש מהסטודנטים ומההנהלה. הם חוששים למשרתם. כולל אלה שיש להם קביעות. הם מפחדים שיושמו ללעג ולקלס בידי לוחמי הצדק החברתי והתקשורת. אם יגידו משהו שנוי במחלוקת — הוא יוצג בהבלטה כדי להגחיך וללעוג לכל פועלם האקדמי. ולא מדובר בימניים או בשמרנים, אלא בליברלים מן המניין. תגובות המטופלים שלי מפחידות אותי: הם חוששים שמא יבולע להם במקום העבודה. ואני מפחד מהעובדה שאפשר לכפות עליי רעיונות מרקסיסטיים ונאו-מרקסיסטיים שאני מתעב. בעיניי הם פשיזם ונאו-פשיזם. ואני מפחד שהדברים שאני אומר עכשיו, ואולי כמה דברים שאני אומר בהרצאות, יביאו אותי בפני בית הדין לזכויות אדם ויישפטו כ'ביטויי שנאה'. ואולי אני פרנואידי, ואולי גם אם הדברים שלי הם לא בלתי חוקיים — ואני חושש שיש סיכוי שזה מה שיהיו — זה יפריע לי ללמד כי אני מנסה לדבר על מה שנכון בעיניי. יש לנו חופש ביטוי כדי שנוכל לרדת לחקר האמת'.

ימים ספורים לאחר פרסום הסרטון כבר צבאו מפגינים על פיטרסון והאשימו את תומכיו בנאציזם ואותו — כמעודד נאציזם, רודף טרנסג’נדרים או לפחות שותף לאפלייתם. מאוחר יותר התווספו להאשמות הללו גם שנאת נשים, ימניות קיצונית, גבריות רעילה וייתכן ששכחתי משהו. פיטרסון הוא אף לא אחד מאלה. הוא מדען רציני, מטפל מנוסה, אמפתי ואוהב אדם, דובר נחוש בעד אחריות אישית וחופש ביטוי, ומתנגד נחוש לא פחות לעריצות מחשבתית ועריצות בכלל. וגם אם קומם עליו אגפים רדיקליים באקדמיה ובתקשורת — הוא לא נרתע מהקרב, ובמהרה נמצאה לו גם שדרה רחבה של תומכים. הרצאותיו הישנות מהאוניברסיטה רשמו מיליוני צפיות, הוא פתח ערוץ אינטרנט במימון הציבור, הוזמן לראיונות בערוצי אינטרנט, ברדיו, בטלוויזיה, בתחילה בקנדה ואחר כך בכל העולם. שנה אחרי פרסום 'פחד והחוק' כבר הפך פיטרסון לכוכב בינלאומי. הרצאותיו על משמעות ועל אחריות אישית סחפו אחריהן קהל גדול ומסע הופעות עולמי. הוא הושמץ בנדיבות וגם זכה להערכה נדיבה לא פחות ממדענים, אינטלקטואלים ובעיקר אנשים צעירים המנסים למצוא את דרכם בעולם של שיח זכויות, טיפוח קורבנות אישית וחלוקת האנושות על פי מגזרי קיפוח.

פיטרסון ניצל את תשומת הלב שקיבל כדי להסביר את טענותיו ולהציג את התשתית המדעית שעליה הן מתבססות. הוא פרש את השקפת עולמו והשתמש בניסיונו האקדמי והטיפולי כדי לייצר ממנה כלים יעילים להתמודדות עם קיומו ההכרחי של סבל אנושי. לפיטרסון אין אשליות מתוקות על עולם אידילי ואוטופי. החיים הם קרב, ויש להתייצב בהם בראש מורם — וכדאי שתסדר את החדר הפרטי שלך לפני שתדרוש לשנות סדרי עולם. כך, בין הופעות בתקשורת לבין הרצאות מול קהל נלהב ולעיתים גם מפגינים מחוץ לאולם, נולד הספר 12 כללים לחיים. תוך זמן קצר הפך הספר לרב מכר עולמי, תורגם לעשרות שפות, ופיטרסון הפך לאחד מהוגי הדעות הבולטים והמפורסמים של תקופתנו.

ובקנדה? חוק C-16 עבר בפרלמנט ביולי 2017.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.