החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שנים-עשר כסאות

מאת:
מרוסית: דינה מרקון | הוצאה: | 2007 |
זמינות:

25.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

‫השנה: 1927. המקום: עיירה סובייטית מנומנמת בפלך סְטארְגוֹרוֹד. אִיפּוֹליט מַטְבֵייבִיץ' ווֹרוֹבְּייָנינוֹב, לשעבר ראש אצולת הפלך וכיום פקיד צנוע בלשכה למרשם אוכלוסין, מגלה שאי-שם, בתוך אחד מתריסר הכסאות שהרכיבו את מערכת הישיבה הסלונית בחווילתו שלפני המהפכה, חבויים יהלומיה של חמותו. אל מסע החיפוש של וורוביינינוב אחר האוצר הטרום-מלחמתי מצטרף אליו הנוכל השרמנטי אוֹסְטַפּ בֶּנְדֶר, הרפתקן שמתלבט בין קריירה כבעל מרובה-נשים לבין הצעת כישוריו כצייר בשירות המדינה. המרדף אחר הכיסא עתיד להוביל את צמד הגיבורים לצמתים של התרבות הסובייטית והספרות הרוסית: מ"מוזיאון הרהיטים" במוסקבה, המציג בפני האזרח הסובייטי אכול הקנאה את פאר יצירותיה של רוסיה הצארית, דרך הפלגה במורד הווֹלגה בלוויית תיאטרון אוונגרדי, המעלה עיבוד מעודכן-פוליטית למחזה של גוֹגוֹל, ועד לעיירת הנופש הקָווקזית פּיאָטִיגוֹרְסְק, בה מצא את מותו בדו-קרב המשורר מיכאיל לרמונטוב. לעתים בתחבולות מבריקות, לעתים באופן מקרי לחלוטין, ולעתים תוך החמצה צורבת של הזדמנויות בלתי-חוזרות, מפלסים ווֹרוֹבְייָנִינוֹב ובֶּנְדר את דרכם במציאות הסובייטית האבסורדית של שנות ה-20 המאוחרות. הרומן שנים-עשר כסאות הוא מפסגות הסאטירה של הספרות הרוסית במאה ה-20 ובכלל. גיבוריו האנושיים, וקורותיהם המופלאות, סיפקו נחמה קומית לדורות של קוראים, וציטוטים מתוכו נכנסו לפולקלור הסובייטי ונעשו למטבעות לשון. מעל ומעבר לסיפור הרפתקאות משעשע, פותח הרומן צוהר אל הווי תרבותי שחתר תחת סדרי החיים והאמיתות הנבובות של האידיאולוגיה השלטת. לספר נלווה מבוא מאת ד"ר מרק אמוסין, הזורה אור על הרקע התרבותי של מחברי הרומן ועל האווירה הפוליטית והחברתית שבה נוצר.‬

מקט: 4-249-1752
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירת הספר באתר סימניה
עמוד הפייסבוק
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


בעיר המחוז N היו מספרות ובתי לוויות כה רבים, שנדמָה כי תושבי העיר נולדו אך ורק כדי להתגלח, להסתפר, להזליף על ראשיהם מי קולון ומיד למות. לאמיתו של דבר, הבריות בעיר המחוז N נולדו, התגלחו ומתו לעתים רחוקות למדי. חייה של העיר N היו שקטים ביותר. ערבי האביב היו יפים עד להתמוגג, הרפש נצץ לאור הירח כמו אַנְטְרָצִיט, וכל צעירי העיר היו מאוהבים כל כך במזכירת הוועד המקומי של אנשי השירותים העירוניים, שהדבר הפריע לה לגבות דמי חבר.

שאלות של אהבה ומוות לא הטרידו את איפּוֹליט מַטבֶייֶביץ' ווֹרוֹבְּייָנינוֹב, אף על פי שמתוקף תפקידו היה מופקד על השאלות הללו מתשע בבוקר ועד חמש בערב מדי יום, עם הפסקה של חצי שעה לארוחת בוקר.

בבקרים, לאחר ששתה את המנה היומית של חלב רתוח מכוס שכמו כוסתה נימים דקים של כפור, שאותה הגישה לו קלַבְדִיָה איבָנובנה, היה יוצא מהבית הקטן החשוך-למחצה אל הרחוב הנפתח לרווחה, מוצף באור אביבי פלאי, על שם החבר גוּבֶּרנסקי. היה זה הנעים שברחובות אשר עשויים להזדמן בערי המחוז. משמאל הכסיפו מאחורי זגוגיות גַליות ירקרקות ארונות הקבורה של בית הלוויות "נִימְפה". מימין הסבו בקדרות, מאחורי חלונות קטנים שמֶרֶק לאיטום נשר מהם, ארונותיו המאובקים והמשעממים, מעץ אלון, של המומחה להתקנת ארונות קבורה בֶּזֶנצ'וּק. הלאה משם הבטיח ה"ספּר-אומן פייר וקונסטנטין" לנזקקים לשירותיו "טיפוח ציפורניים" ו"אוֹנדוּליאנסיוֹן בבית הלקוח". עוד הלאה משם התמקם בית מלון ובתוכו מספרה, ומאחוריו עמד במגרש גדול וריק עגל צהוב חוורוור וליקק ברוך שלט חלוד שהיה שעוּן אל שער אשר הזדקר ביחידות:

המשרד לשירותי קבורה "ברוכים הבאים".

בתי המלאכה לצורכי לוויות היו אמנם רבים, אך מספר הלקוחות היה צנוע. "ברוכים הבאים" התמוטט שלוש שנים לפני שאיפוליט מטבייביץ' השתקע בעיר N, והמומחה בזנצ'וק היה מכור לטיפה המרה ואפילו ניסה פעם למשכן בבית-עבוט את ארון הקבורה הנאה ביותר שלו, מחלון התצוגה.

האנשים בעיר N היו מתים לעתים רחוקות, ואיפוליט מטבייביץ' היטיב לדעת זאת יותר מכל אדם אחר, מפני שעבד בלשכה למרשם אוכלוסין, והיה ממונה בה על המדור לרישום מקרי המוות והנישואין.

שולחן העבודה של איפוליט מטבייביץ' היה דומה למצבת קבר ישנה. את פינתו השמאלית כילו עכברושים. רגליו החלושות התנודדו תחת כובדם של קלסרים תפוחים בגון הטבק, מלאים ברשומות שניתן היה לדלות מהן את כל המידע הקיים על תושבי העיר N לדורותיהם, ועל אילנות היוחסין אשר הצמיחה הקרקע המחוזית הדלה.

ביום שישי, 15 באפריל 1927, התעורר איפוליט מטבייביץ', כהרגלו, בשבע וחצי, ומיד דחק את אפו לתוך משקפי מצבט מיושנים עם גשר מזהב. הוא לא נהג להרכיב משקפיים עם זרועות. פעם, לאחר שהחליט שאין זה היגייני להרכיב משקפי מצבט, שׂם איפוליט מטבייביץ' פעמיו אל האופטיקאי וקנה לו משקפיים בלי מסגרת, עם זרועות מוזהבות. המשקפיים מצאו חן בעיניו ממבט ראשון, אבל אשתו (זה היה סמוך למותה) סברה שבמשקפיים הוא דומה כשתי טיפות מים למיליוּקוֹב, והוא נתן את המשקפיים במתנה לחצרן. החצרן, אף על פי שלא סבל מקוצר ראייה, התרגל אל המשקפיים והרכיב אותם בהנאה.

"בּוֹנז'וּר!" זמרר איפוליט מטבייביץ' לעצמו, שעה ששלשל את רגליו מן המיטה. אמירת "בונז'ור" הצביעה על כך, שאיפוליט מטבייביץ' התעורר במצב רוח טוב. "גוּט מוֹרגֶן" שנאמר בשעת היקיצה פירושו היה בדרך כלל שהכבד נותן את אותותיו, שחמישים ושתיים שנים אינן דבר של מה בכך ושמזג האוויר היום טחוב.

איפוליט מטבייביץ' השחיל את רגליו הכחושות לתוך מכנסיים שנתפרו לפי הזמנה לפני המלחמה, קשר אותם ברצועות בד סמוך לקרסוליים ושקע לתוך מגפיים רכים קצרים, בעלי חרטומים מרובעים וצרים. כעבור חמש דקות היה איפוליט מטבייביץ' מעוטר במותניית פיקֶה כעין הלְבָנָה, זרועה כוכבי כסף זעירים, ומקטורן מצמר, בוהק בשלל צבעים. לאחר שניער מציצת השיבה שלו את אגלי הטל שנותרו שם לאחר הרחצה, הניע איפוליט מטבייביץ' בשפמו כארי המתגבר, מישש בהיסוס את סנטרו המחוספס, העביר את המברשת בשערותיו הגזוזות שגונן כגון האלומיניום, ובחיוך מנומס ואומר כבוד פסע פסיעה לקראת חמותו קלבדיה איבנובנה, שנכנסה אותו רגע לחדר.

"אֶפּוֹלֶ-ט," רעמה, "חלום רע חלמתי היום."

המילה "חלום" נהגתה בהטעמה צרפתית.

איפוליט מטבייביץ' סקר את חמותו מלמעלה למטה. קומתו הגיעה למאה שמונים וחמישה סנטימטרים, ומגובה כזה היה לו קל ונוח לנהוג בחמותו בזלזול-מה.

קלבדיה איבנובנה המשיכה:

"ראיתי את מָארִי המנוחה בשיער פזור ובאבנט של זהב."

רעם התותחים בקולה של קלבדיה איבנובנה הרעיד את המנורה התלויה מברזל יציקה עם המשקולת מכדור ברזל, הרסס וקישוטי הזכוכית המאובקים.

"אני מאוד מודאגת. אני חוששת שמא יקרה משהו."

המילים האחרונות הדהדו כה חזק, שהתסרוקת הרבועה על ראשו של איפוליט מטבייביץ' התנועעה כה וכה. הוא העווה את פניו ואמר, מבטא את מילותיו בחדות ובבירור:

"לא יקרה שום דבר, מָאמָא. שילמת כבר את אגרת המים?"

התברר שאגרת המים לא שולמה. גם הערדליים לא נרחצו. איפוליט מטבייביץ' לא אהב את חמותו. קלבדיה איבנובנה היתה טיפשה, וזִקְנָתה לא הותירה עוד מקום לתקווה שהיא תחכים אי-פעם. קמצנית היתה למעלה מכל מידה, ורק עוניו של איפוליט מטבייביץ' מנע מהרגש כובש-הלב הזה את מלוא ביטויו. קולה היה כה עז ועבה, שהיה בו כדי לעורר את קנאתו של ריצ'רד לב-הארי, שלמשמע צעקתו, כידוע, הסוסים כרעו ארצה. ופרט לכך – וזה היה הנורא מכול – קלבדיה איבנובנה חלמה חלומות. היא חלמה אותם בלי הרף. בחלומה היתה רואה עלמות חגורות אבנט, סוסים עטורים סרטי אִמרה צהובים של חיל הפרשים, חצרנים פורטים על נבל, מלאכי עליון בחמילות שומרים שהתהלכו בלילות, רעשנים בידיהם, ומסרגות שקפצצו מאליהן ברחבי החדר והשמיעו קול צלצול מכמיר-לב. זקנה ריקה מדעת היתה קלבדיה איבנובנה. נוסף על יתר הצרות, מתחת לאפה צימח שפם, ושני חלקיו דמו כל אחד למברשת גילוח.

איפוליט מטבייביץ' יצא מהבית, מרוגז קלות.

ליד הכניסה למוסד הממורטט שלו עמד, שעוּן כנגד המשקוף וידיו משוכלות על חזהו, המומחה להתקנת ארונות קבורה בֶּזֶנְצ'וּק. בשל הקריסה השיטתית של יוזמותיו המסחריות והצריכה הממושכת של משקאות חריפים לבשו עיניו של המומחה גוון צהוב-עז, כשל חתול, ובערו באש שאינה כָּלה.

"הכבוד והיקר לאורח החביב!" צעק בלשון זריזה, משהבחין באיפוליט מטבייביץ'. "בוקר טוב!"

איפוליט מטבייביץ' הרים קמעה, בתנועת נימוס, את כובע הצמר הפלומתי המוכתם שלו.

"מה שלום החמות היקרה, התרשה לי לשאול?"

"מְררר-מררר-מררר," השיב איפוליט מטבייביץ' תשובה לא מוגדרת, ובמשיכת כתפיים ישרות הוסיף ללכת.

"טוב, שתהיה בריאה," אמר בזנצ'וק במרירות, "כמה הפסדים אנחנו סופגים, שיֵלכו לאלף עזאזל!"

ושוב נשען אל הדלת ושיכל את ידיו על חזהו.

ליד שערי בית הלוויות "נימפה" עוּכב איפוליט מטבייביץ' בשנית.

בעלי ה"נימפה" היו שלושה. הם השתחוו בפני איפוליט מטבייביץ' כאיש אחד ושאלו במקהלה לשלום החמות.

"בריאה, בריאה," השיב איפוליט מטבייביץ', "מה כבר יקרה לה! היום ראתה בחלום נערה זהובה, בשיער פזור. זה המראה שפקד אותה בחלומה".

שלישיית הנימפות החליפו ביניהם מבטים ונאנחו עמוקות.

כל הדיבורים האלה עיכבו את איפוליט מטבייביץ' בדרכו, ושלא כהרגלו, הוא הגיע לעבודה כאשר השעון שהיה תלוי מעל לכרזה "סיימת את ענייניך – לך לדרכך" הורה תשע וחמישה.

בשל קומתו הגבוהה, ובייחוד בשל שפמו, הדביקו לאיפוליט מטבייביץ' במשרד את הכינוי מָציסְט, אף על פי שמציסט האמיתי לא היה לו שום שפם.

איפוליט מטבייביץ' הוציא ממגירת השולחן כרית לֶבֶד כחולה, הניח אותה על הכיסא, סידר את שפמו כיאות (במקביל למישור של השולחן) והתיישב על הכרית, מתגבה קמעה מעל שלושת עמיתיו לעבודה. איפוליט מטבייביץ' לא חשש מטחורים, הוא חשש שישפשף את מכנסיו ועל כן נזקק ללֶבֶד הכחול.

שני צעירים – גבר ועלמה – עקבו בביישנות אחר כל תמרוניו של הפקיד הסובייטי. הגבר, שהיה לבוש במקטורן מאריג צמר מבוּטן בצמר גפן, היה מדוכדך כליל תחת רישומם של אווירת המשרד, ריח דיו האַליזַרין, השעון שנשם נשימות תכופות וכבדות, ובייחוד הכְּרָזה חמורת הסבר "סיימת את ענייניך – לך לדרכך". אף על פי שהגבר במקטורן טרם הגיע אפילו לתחילת הטיפול בענייניו, הוא כבר נתקף חשק ללכת לדרכו. היה נדמה לו שהעניין שהביאו לכאן כל כך חסר חשיבות, שמצפונו לא ירשה לו להטריח בגינו אזרח כה הדור בשיערו הכסוף, כמו איפוליט מטבייביץ'. אף איפוליט מטבייביץ' עצמו הבין שהמבקר הגיע בעניין פעוט, ושהדבר סובל דיחוי, ולכן פתח את קלסר מס' 2, נענע בלחיו ושקע בתוך הניירות. העלמה, לבושה ז'קט ארוך מעוטר באִמרה שחורה מבהיקה, התלחשה עם הגבר, ובעוד חמימות הבושה פושטת בפניה, החלה מתקרבת לאִטה אל איפוליט מטבייביץ'.

"חבר," אמרה, "איפה כאן…"

הגבר במקטורן פלט אנחת שמחה ונהם נהימה שהפתיעה גם אותו עצמו:

"באים בברית נישואין!"

איפוליט מטבייביץ' הביט בריכוז לעבר המעקה שהזוג עמד מאחוריו.

"לידה? מוות?"

"נישואין," חזר ואמר הגבר במקטורן והביט סביבו אובד עצות.

העלמה החלה לצחקק. העסק עבד כמשומן היטב. איפוליט מטבייביץ' ניגש לעבודה בזריזות של להטוטן. בכתב יד של זקנה הוא רשם את שמות בני הזוג הצעיר בספרים עבים, חקר בקפידה את העדים שהכלה רצה לקרוא להם מהחצר, נשם ארוכות וענוגות על החותמות המרובעות ואז התרומם קמעה והטביע אותן בדרכונים המהוהים. איפוליט מטבייביץ' קיבל מידי הזוג הצעיר שני רובלים, נתן להם קבלה ואמר, מגחך: "תמורת קיום הטקס המקודש" – ולאחר מכן ניצב מלוא קומתו המפוארת, מבליט מכוח ההרגל את חזהו (בזמנו נהג ללבוש מחוך). קרני שמש עבות צהובות נחו על כתפיו ככותפות רקומות זהב. מראהו היה מגוחך במקצת, אך חגיגי להפליא. זגוגיות המשקפיים הדו-קעורות הפיקו אור לבן כשל זרקור. הצעירים שזה עתה נישאו עמדו כשֵׂיות צייתניות.

"אנשים צעירים," הכריז איפוליט מטבייביץ' במליציות, "הרשו לי לברך אתכם, כשם שנהגו לומר פעם, לרגל בואכם בברית הנישואין. מאוד, מאו-וד נעים לראות אנשים צעירים כמוכם, שהולכים יד ביד לעבר מימוש האידיאלים הנצחיים. מאוד, מאו-וד נעים!"

לאחר שנשא נאום נמלץ זה לחץ איפוליט מטבייביץ' את ידי הזוג הצעיר, ישב והוסיף לעיין בניירות שבקלסר מס' 2, מרוצה למדי מעצמו.

הפקידים ליד השולחן הסמוך נחררו לתוך קסתותיהם.

יום העבודה החל, מתנהל על מי מנוחות. איש לא הטריד את המדור לרישום מקרי המוות והנישואין. מבעד לחלונות אפשר היה לראות כיצד הולכים האזרחים איש-איש לביתו, מצטמררים קלות מקרירותו של היום האביבי. בדיוק בחצי היום קרא התרנגול בקואופרטיב "פטיש ומחרשה". איש לא התפלא על כך. לאחר מכן נשמעו כחכוח מתכתי וצווחותיו של מנוע. מן הרחוב על שם החבר גוּבֶּרנסקי התגלגלה ובאה פקעת סמיכה של עשן סגול. הצווחות גברו. מאחורי העשן הצטיירו עד מהרה מִתאריה של מכונית הוועד הפועל המחוזי ממ. מס' 1, בעלת רדיאטור זעיר ומֶרכָּב גדול ומגושם. המכונית, מפרכסת בתוך הרפש, חצתה את כיכר סְטָארוֹפָּנְסקָאיה ונעלמה, מתנדנדת, בתוך העשן הרעיל. זמן רב אחר כך עוד עמדו הפקידים ליד החלון, מפרשים את המאורע וקושרים בינו לבין קיצוץ אפשרי בתקנים. כעבור זמן-מה הופיע המומחה בזנצ'וק, פוסע בזהירות על מדרכת הקרשים. ימים תמימים היה משוטט ברחובות העיר וחוקר את הבריות, שמא מת מישהו.

יום העבודה קרַב לקצו. במגדל הפעמונים הצהבהב-לבנבן שבסמוך החלו לצלצל בפעמונים במלוא העוז. הזגוגיות רעדו. מן המגדל נשרו קאקים, התכנסו לעצרת מעל לכיכר ועפו הלאה משם. שמי ערב הצטננו מעל לכיכר שהתרוקנה.

הגיעה שעתו של איפוליט מטבייביץ' ללכת הביתה. כל שהיה לאל ידו להיוולד באותו יום, נולד ונרשם בספרים העבים. כל אלה שביקשו להינשא נישאו, ונרשמו גם הם בספרים העבים. אך שום מקרה מוות לא אירע, דבר שבבירור איים למוטט את מתקיני ארונות הקבורה. איפוליט מטבייביץ' הניח את הקלסרים במקומם, הטמין במגירה את כרית הלֶבד, שיווה במסרק מראה צמרירי לשפמו וכבר התכונן להסתלק משם, חולם על מרק נושף אש, כשדלת המשרד נפתחה לרווחה ועל סִפּו נראה המומחה להתקנת ארונות קבורה בזנצ'וק.

"הכבוד והיקר לאורח החביב," חייך איפוליט מטבייביץ'. "מה בפיך?"

פרצופו הפראי של המומחה הפיץ אורה ונהרה בדמדומים שירדו, ואף על פי כן הוא לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו.

"נו?" שאל איפוליט מטבייביץ' בחומרה יתרה.

"'נימפה', שילכו לאלף עזאזל, האם לזה ייקרא סחורה, מה שהם נותנים?" מלמל במעורפל המומחה להתקנת ארונות קבורה. "האם הם מסוגלים לקלוע לרצונו של הלקוח? ארון קבורה – רק העץ שנדרש להכנתו…"

"מה?" שאל איפוליט מטבייביץ'.

"אה, ה'נימפה' האלה… העסק שלהם מפרנס שלוש משפחות. גם החומר שלהם לא משהו, גם הגימור צולע, וגם הגדילים דלילים, שילכו לאלף עזאזל. אני, לעומת זאת, חֶברה ותיקה. נוסדתי באלף תשע מאות ושבע. אצלי כל ארון – בּוֹנבּון, איכות מובחרת, לאניני טעם…"

"מה אִתך, השתגעת?" שאל איפוליט מטבייביץ' בלי להתרעם, והחל להתקדם לעבר היציאה. "עוד ישתבש לך השכל שם, בין הארונות."

בזנצ'וק משך בידית הדלת, כשׂשׂ להקדים ולמלא את כל רצונותיו של איפוליט מטבייביץ', הניח לו לעבור לפניו ובעצמו נכרך אחריו, רועד כמקוצר רוח.

"כשעוד 'ברוכים הבאים' היה קיים, את זה אני מבין! משי רקום זהב כמו אצלם, שום חברה, אפילו בטְבֶר בכבודה ובעצמה, לא יכלה להתחרות אִתם, שילכו לאלף עזאזל. אבל עכשיו, אומַר לך ביושר, אין לך סחורה טובה משלי. ואל תחפש אפילו."

איפוליט מטבייביץ' הפנה את ראשו בחימה, הביט להרף עין בבזנצ'וק בכעס והחיש קמעה את צעדיו. אף על פי שבעבודה לא אירעה לו היום שום אי-נעימות, חש כמין גועל.

שלושת בעלי ה"נימפה" עמדו ליד בית העסק שלהם באותן תנוחות שבהן איפוליט מטבייביץ' הניח אותם בבוקר. היה נדמה שמאז לא החליפו זה עם זה אף מילה, אך הבעת פניהם שהשתנתה לבלי הכר, הסיפוק המסתורי אשר התנצנץ בחולמנות ענוגה בעיניהם, העידו שהגיע לידיהם מידע יקר-ערך.

למראה יריביו המסחריים נופף בזנצ'וק בידו כלאחר יאוש, נעצר ולחש בעקבותיו של ווֹרוֹבְּייָנינוֹב:

"אתפשר על שלושים ושניים רובלים."

איפוליט מטבייביץ' העווה את פניו והחיש את צעדיו.

"אפשר גם בהקפה," הוסיף בזנצ'וק.

אשר לשלושת בעלי ה"נימפה", אלה לא דיברו כלל. הם מיהרו בשתיקה בעקבות וורוביינינוב, מסירים בלי הרף את כובעי המצחייה בשעת ההליכה וקדים קידות מנומסות.

איפוליט מטבייביץ', שההיטפלויות האוויליות של מתקיני ארונות הקבורה הצליחו להוציא אותו מכליו, רץ במעלה מדרגות הבית מהר מהרגיל, גירד ברוגז את הבוץ מנעליו במדרגה ונכנס לחדר המבוא, חש התקפים עזים של תיאבון. מן החדר יצא לקראתו בפנים אדומות-בוערות כומר מכנסיית פְרוֹל וְלָאוְור, האב פיוֹדוֹר. שולי גלימתו של האב פיודור היו אסופים בידו, ובלי לשים את לבו לאיפוליט מטבייביץ', הוא שעט לעבר היציאה.

כעת הבחין איפוליט מטבייביץ' בניקיון-יתר, באי-סדר חדש, מזדקר לעין, של הרהיטים הלא-רבים, וחש דגדוג באפו בשל ריח עז של תרופות. בחדר הראשון קידמה את פניו של איפוליט מטבייביץ' השכנה קוּזנֶצוֹבָה, אשת האגרונום. היא החלה ללחוש ולנופף בידיה:

"מצבה הורע, היא רק עכשיו התוודתה. אל תרעיש במגפיים."

"אני לא מרעיש," ענה איפוליט מטבייביץ' בהכנעה. "אבל מה קרה?"

מדאם קוזנצובה כיווצה את שפתיה והורתה בידה על הדלת של החדר השני:

"התקף לב רציני ביותר."

והוסיפה, חוזרת על מילים שבבירור לא היו שלה, אשר התחבבו עליה בהיותן כה הרות משמעות:

"לא מן הנמנע שזה יסתיים במוות. היום אני כל היום על הרגליים. באתי בבוקר לבקש מטחנת בשר, אני רואה – הדלת פתוחה, במטבח אין איש, וגם לא בחדר הזה, טוב, אני חושבת לעצמי שקלבדיה איבנובנה הלכה לקנות קמח לחלות הפסחא. היא תכננה ללכת לא מזמן. הקמח היום, אתה יודע בעצמך, אם לא קונים אותו בעוד מועד…"

מדאם קוזנצובה לבטח עוד היתה מאריכה בסיפוריה על הקמח, על יוקר המחיה ועל כך שמצאה את קלבדיה איבנובנה שוכבת ליד התנור המצופה אריחי חרסינה כמעט ללא רוח חיים, אך האנקה שבקעה מהחדר הסמוך החרידה את אוזנו של איפוליט מטבייביץ'. הוא מיהר להצטלב בידו שנרדמה קמעה, ונכנס לחדרה של החמות.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    יופי של ספר. נראה שהתרגום כאן היה משימה מאתגרת במיוחד.

הוסיפו תגובה